<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
צותה תורה שלא לאכל חמץ בחג המצות. וכשם שאסור באכילה כך אסור בהנאה, שנ' [שמות י"ג] לא יאכל חמץ, לא יהא בו היתר אכילה, כמו שמבואר בפרק שלפנינו [להלן כ"א ע"ב]. והאוכלו חייב כרת, שנאמר [שמות י"ב] שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה. וכן עובר עליו כל שבעת ימי חג המצות בלא ייראה ולא ימצא, אע"פ שלא אכלו ולא נהנה ממנו. וכן הוא מצוה לבערו ביום ארבעה עשר, מחצי יום ואילך, שנ' [שם] אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ומנין שביום ארבעה עשר הכתוב מדבר, שנ' [שם ל"ד] לא תשחט על חמץ דם זבחי, שיהיה החמץ מבוער מזמן שחיטת הפסח שהוא מחצי יום ואילך, שנ' בו [שם י"ב] בין הערבים, כשהשמש נוטה לערוב. והשוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה, כמו שמבואר בפרק תמיד [נשחט] [ס"ג ע"א]. אע"פ שמן התורה מצות ביעורו הוא מתחלת שבע, חכמים חייבו לבערו בתחילת שש, כדי להרחיק אדם מן העבירה. ובשעה חמישית מותר בהנאה ואסור באכילה, משום יום המעונן, שאדם טועה לפעמים בין חמישית לשביעית. אבל בשעה רביעית מותר אפילו באכילה, לפי שארבע שעות הוא זמן סעודה לכל ואין אדם עשוי לטעות בזה. וכן חייבו חכמי' לבדוק אחריו אפילו בחורין ובסדקין, בכל מקום שרגיל להשתמש בו בחמץ כל ימות השנה. ובדיקה זו היא בלילי ארבעה [עשר], בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם, ועוד שאור הנר יפה לבדיקה בלילה. לפיכך תלמיד חכם שרגיל ללמוד בכל ערב לא יפתח בתלמודו בלילי ארבעה עשר עד שיבדוק חמיצו, שמא יפשע ולא יבדוק. ונראה בעיניי שאסור לו לאכול ולשתות [בערב] עד שיבדוק חמיצו, שאם נאסור עליו תלמוד תורה כל שכן אכילה ושתייה, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף ד.</h2>
המשכיר בית לחבירו בלילי ארבעה עשר, אם עד שלא מסר לו המפתח כדי להחזיק השוכר בבית חל ליל ארבעה עשר, על המשכיר לבדוק, שהרי הוא נתחייב עליו, אבל אם אחר שמסר לו המפתח חל [ליל] ארבעה [עשר] על השוכר לבדוק, שהרי הוא החזיק בו קודם ארבעה עשר.
המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר ואינו יודע אם בדקו ואם לאו, הרי זה חזקתו בדוק, ואינו צריך לבודקו עוד, כמבואר בקונטרס הראייות. היה ידוע שלא בדקו בעליו בליל ארבעה עשר, ובא עבד או אשה או קטן ואמר אני בדקתיו, הרי זה נאמן, לפי שבדיקת חמץ מדברי סופרים הוא, שאלו מן התורה מבטלו ודיו, והאמינום חכמים לאלה על דבר שהוא מדברי סופרים אע"פ שבדיקה זו אינה מוטלת עליהם, ואפילו הקטן הואיל והוא אומר שהוא עצמו בדקו סומכין [עליו] והוא שיהיה בן דעת לבדוק. המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק ומצאו שאינו בדוק אין בו משום מקח טעות, שנוח לו לאדם לקיים המצוה בין בגופו בין בממונו.
<h2>דף ד:</h2>
זה שאמרה תורה [שמות י"ב] תשביתו שאור מבתיכם, השבתה זו לבערו מן העולם, ואם קדם וביטלו קודם שעת איסורו ואמר הריני מבטל כל חמץ שיש לי ברשותי שיהיה כעפר דיו בביטול זה, ואינו צריך לבערו הואיל ואין דעתו עליו ואינו חשוב בעיניו הרי הוא כאילו הפקירו ואינו שלו ושוב אינו עובר עליו, שהתורה אמרה [שם י"ג] לא ייראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה שלאחרים ושלגבוה, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף ה:</h2>
היה בידו חמץ שלהקדש אינו עובר עליו, וכן אם היה מופקד אצלו חמיצו שלגוי ולא קיבל עליו אחריות אינו עובר עליו, [ואפילו] (ו)אם היה גוי הכבוש תחת ידו ושרוי עמו בחצר, שנ' לא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה שלאחרים ושלגבוה, אבל אתה עושה לו מחיצה עשרה [טפחים] שמא ישכח ויאכל. ובחמץ שלהקדש אינו צריך, לפי שבני אדם בדלין ממנו אפילו בשאר ימות השנה. קיבל עליו אחריות הרי הוא כשלו וחייב לבערו, ואם לא בערו עובר עליו, ואפילו בחמץ שלגוי שאינו כבוש תחת ידו [ואפילו] (ו)אינו שרוי עמו בחצר. ומז"ה אומר עד שיקבל עליו אחריות [ב]אונסין. ואני אומר אע"פ שלא קיבל עליו [אלא] אחריות גנבה ואבדה הרי הוא כשלו וחייב לבערו, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בהלכת נכרי שהלוה את ישראל [ל"א ע"ב], ורוב הגאונים פוסקין כדבריי.
הטמין ישראל חמיצו ואינו נראה, אפילו הטמינו בבורות ושחין ומערות, הרי זה עובר עליו, שנ' לא ימצא. וכן אם הפקיד חמיצו בביתו שלגוי הרי זה עובר עליו, שהרי בכל מקום שהוא ברשותו הוא. ונראה בעיניי שאם היה חמיצו שלגוי מופקד אצלו וקיבל עליו אחריות והפקידו ביד גוי אחר שאינו בעליו, הרי זה עובר עליו הואיל וקיבל עליו אחריות הרי הוא כשלו, והרי הוא כמפקיד חמיצו ביד הגוי כמבואר בקונטרס הראייות. ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנהו לו מתנה גמורה. אומר ישראל לגוי עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתים, עד שאתה לוקח מן הגוי קח לך מישראל, שמא אצטרך ואקח ממך לאחר הפסח, וזה מבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"ב ה"ב].
<h2>דף ו.</h2>
בהמת ארנונא, שהם בהמות שנוטל המלך עישור מהם, אע"פ שמסלקין אותו במעות הרי הוא [כמו] שותף בבהמות ישראל, [וכל מקום שיש לגוי שותפות בבהמות ישראל] הרי היא פטורה מן הבכורה, שנ' [דברים ט"ו] כל [ה]בכור, עד שיהא כל הבכור שלישראל, ולא יהא לגוי שום חלק בו. עיסת ארנונא, שישראל עושה אותה ליתן כל אותה עיסה למלך בעבור החלק שיש לו בתבואה, הרי זו חייבת בחלה, ואע"פ שאינו יכול לסלקו במעות והרי היא כולה שלמלך, הואיל ואין לה קול ואין הכל יודעין בדבר חייבת מדברי סופרים, לפי שנראה כעיסתו, ואינה דומה לבהמת ארנונא שיש לה קול והכל יודעין שהמלך יש לו חלק בבהמות. ואם יש לו לישראל חלק בעיסה חייב על חלקו מן התורה, כמבואר בקונטרס הראייות.
ייחד ישראל ביתו לגוי, שהשאילו לו או השכירו לו, והניח בו הגוי חמיצו, אע"פ שקיבל עליו ישראל אחריותו אינו עובר עליו, שהרי הוא כמקבל אחריות חמץ שבביתו שלגוי, וכן ביאר מז"ה.
המוצא חמץ ביום טוב, שהוא מוקצה ואינו יכול לטלטלו, כופה עליו את הכלי, שמא ישכח ויאכל. ונראה בעיניי שלא אמרו כן אלא כשקדם וביטל חמיצו שאינו עובר עליו, אבל אם לא קדם וביטל חמיצו מסלקו בכל עניין שיכול לסלקו או לכבדו במכבדת או בעניין אחר, כדי שלא יעבור עליו, כמבואר בקונטרס הראייות. היה חמץ שלהקדש אינו צריך לכפות עליו את הכלי, שבני אדם בדלין ממנו ואין חוששין שמא ישכח ויאכל.
המפרש בים והיוצא בשיירה קודם שלשים יום אינו צריך לבער, אלא כשיגיע זמן בדיקת החמץ מבטלו בכל מקום שהוא, כמבואר בקונטרס הראייות. יצא תוך שלשים יום זקוק לבער, לפי ששלשים יום קודם לפסח חייבין לדרוש בעניין הפסח, וראוי לו לתת לבו לבער חמיצו קודם שילך. בד"א בשאין דעתו לחזור קודם הפסח, אבל אם היה דעתו לחזור אפילו אם יצא מראש השנה זקוק לבער שמא יבא תוך ימי הפסח וימצא חמץ בביתו וישכח ויאכל.
וכן העושה ביתו אוצר, שממלא אותו תבואה או פירות או עצים וכיוצא בהם, תוך שלשים יום זקוק לבער, שהרי חייב לבערו בארבעה עשר, אבל קודם שלשים יום אם אין דעתו לפנותו אין צריך לבער אלא מבטלו בשעת בדיקת החמץ ודיו, אבל אם דעתו לפנותו אפילו עשה אותו אוצר קודם שלשים יום צריך לבער החמץ משם קודם שיעשה אותו אוצר, שמא יפנה אותו תוך זמן איסורו וימצא חמץ בביתו וישכח ויאכל.
<h2>דף ו:</h2>
אחר שבודק אדם חמיצו בלילי ארבעה עשר צריך לבטל ולומר כל חמץ שיש לי ברשותי ואיני יודע בו יבטל ויהיה כעפר, שאע"פ שהוא בודק כל חמצו ושומר אותו ואוכל מה שצריך לאכל ומבער הנשאר, אפשר שנשאר ברשותו חמץ שהוא חשוב בעיניו והיה דעתו עליו מאתמול, ושמא יתגלה לו אחר זמן איסורו, ואם יתעצל בביעורו במעט הוא עובר עליו, [לפיכך מקדים ומבטל כל חמץ שאינו ידוע לו ושוב אינו עובר עליו]. חמץ הידוע לו אינו צריך לבטלו בלילי ארבעה [עשר], שהרי הוא עתיד לאוכלו או ליהנות ממנו, ואין פיו ולבו שוין בדבר זה. וכן אם ביטל אדם חמיצו ונמלך עליו לאוכלו הרי הוא כאילו חוזר וזוכה בו מן ההפקר, ואם לא ביערו או אם לא ביטלו פעם שנייה הרי הוא עובר עליו, כמבואר בקונטרס הראייות. ביטול זה שאמרנו מצותו אחר שבדק מיד כשהוא עסוק בדבר, שמא יפשע ולא יבטל. אם לא בטל אחר שבדק מבטל והולך אף ביום [ארבעה] עשר עד שעה ששית, ומתחלת שבע כבר נאסר עליו מן התורה ואינו ברשותו לבטלו, אלא הרי הוא עובר עליו אם לא יבערנו מיד. ומדברי סופרים נאסר עליו מתחלת שש, ואינו ברשותו לבטלו אלא עד סוף חמש. וכן אם קדש בו את האשה בשעה ששית אין חוששין לקידושיו ואינה צריכה גט ממנו, הואיל והוא אסור בהנאה מדברי סופרים הרי קידשה בדבר שאין בו שוה פרוטה.
תאנה שיש בה שייורי תאנים ובעל השדה משמר שדהו מפני ענבים שבו, וכן אם היו בו שייורי ענבים והוא משמר שדהו מפני שהוא מלא קישואין ודילועין, בזמן שבעל הבית מקפיד על אותן השייורין אסורין משום גזל וחייבין במעשר, ובזמן שאין בעל הבית מקפיד על אותן השייורין מותרין משום גזל ופטורין מן המעשר.
<h2>דף ז.</h2>
תלמיד היושב לפני רבו בארבעה עשר ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו ואינו יכול לצאת מלפני רבו, הרי זה מבטלו בלבו עד שלא יגיע זמן איסורו. [וכן] (ו)אם היתה לו עיסה מגולגלת בביתו בימי הפסח והוא מתיירא שמא תחמיץ בעודו לפני רבו הרי זה מבטל, ואם החמיץ אינו עובר עליה.
המוצא פת מעופשת בתוך ביתו בימי הפסח וכבר היה ביתו בדוק מן החמץ, אם עברו רוב ימי מצה הרי זו בחזקת מצה ואע"פ שעיפושה מרובה, ואם לא עברו רוב ימי מצה הואיל ומעופשת היא הרי זו בחזקת חמץ.
תיבה שנשתמשו בה במעות שלחולין ומעות שלמעשר שיני, ומצא [בה] מעות ואינו יודע מה הן, אם נשתמש בה במעות שלחולין ובמעות שלמעשר שיני בזה אחר זה הרי הן בחזקת שהן מן האחרונים. ואם נמצאו מעות בגומא, שיש לומר מן הראשונים נשארו שם, הרי אילו הולכין אחר הרוב. וכן אם אינו יודע באילו מעות נשתמש שם בסוף, או שנשתמש שם באילו ובאילו כאחת, שהיו אילו בצד אחד ואילו בצד אחד, הרי אילו הולכין בהן אחר הרוב ואומרין מן הרוב הן.
הבודק את החמץ מברך קודם שיתחיל לבדוק בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ, ואחר כך הולך ובודק, ובפרדס כתיב ובככר הראשון שמוצא מברך. ולשון ראשון נראה לי עיקר, שראוי לברך מעת שמתחיל להתעסק בדבר בין ימצא בין לא ימצא, וכך היה מנהג מז"ה, וכן בדברי רבינו משה. ואם רצה מברך אקב"ו לבער חמץ. וכן שאר כל המצות אם רצה מברך על המעשה ואם רצה מברך לעשות, כגון על תקיעת שופר או לתקוע שופר. וכל המצוות כולן מברך עליהן קודם לעשייתן, חוץ מכל חייבי טבילות כדברי המורה. אבל רבינו יצחק אומר בפסקיו חוץ מטבילת הגר בלבד, שעד שלא יטבול הרי הוא כגוי ואינו ראוי לברך, ואחר שטובל מברך על הטבילה שהוא לשון שמשמעותו להבא ומשמעותו לשעבר, אבל אם מברך לטבול אין משמעותו לשעבר אלא להבא והרי זה כבר טבל. רבינו תם אומר מצוות שיש להם הפסק ואינו מאריך בהם, כגון מילה ושחיטה וכיסוי הדם, מברך עליהם על המעשה, ומצוות שאין להם הפסק [ומאריך בהן] כגון תורה ותפילין וציצית וכיוצא בהם מברך לעשו'. ומז"ה אומר שאין חילוק ביניהם, אלא כל המצוות מברך עליהם קודם לעשייתן, והם מוטלות על המברך אם רצה לברך לעשות מברך ואם רצה מברך על המעשה. ודברי מז"ה עיקר, שהרי במילת הגרים והעבדים מברך למול, ובמילת הקטן מברך על המילה, ובקריאת ההלל מברך לגמור את ההלל, ובמקרא מגילה מברך על מקרא מגילה, וכן בספירת העומר מברך על ספירת העומר, והכל לפי רצונו שלאדם ולפי צחות לשונו הוא מברך, כמבואר בקונטרס הראייות. מצוה שאינה מוטלת על המברך אלא שנעשה שליח בה, כגון אם נעשה שליח לבדוק בית חבירו או להדליק נר חנוכה או למול את בנו, הואיל ואין המצוה מוטלת עליו אינו מברך לעשות אלא על המעשה, [הכל כמו שביאר מז"ה]. ודברי מז"ה וגבורתו הלא הם כתובים על ספר מלחמות ה', כי את מלחמות ה' הוא נלחם, הוא ספר המכריע.
<h2>דף ז:</h2>
הבודק את החמץ בארבעה עשר לא יבדוק לא לאור חמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה ויכול להכניסו לחורין ולסדקין, אבל האבוקה אע"פ שאורה גדול אינו יכול להכניסה לחורין ולסדקין. ואף מי שלא בדק בלילה ובא לבדוק ביום אינו בודק אלא לאור הנר, כמבואר בקונט' הראייות. חצר אינה צריכה בדיקה, מפני שהעופות מצויין שם והן אוכלין כל חמץ הנמצא בה. אכסדרה שלפני הבית הואיל ודופן רביעי כולו פרוץ אורה מרובה, ויכול לבודקה אף לאור היום. וכן חורין וסדקין שבבית, אותם שהם כנגד הארובה בודקין לאור היום ואותן שלצדדין אינו בודקן אלא לאור הנר.
<h2>דף ח.</h2>
כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה, לפי' חורי הבית התחתונים והעליונים אינן צריכין בדיקה, שאין דרך בני אדם להשתמש בהם, והאמצעיים צריכין בדיקה. גג היציע אינו צריך בדיקה, ואע"פ שעומד אצל חלון עלייתו, וכל שכן שאר הגגין שהעורבים מצויין שם כמו שביאר מז"ה. רפת שלבקר ולולין שלתרנוגלין ובית התבן אין צריכין בדיקה, שאין משתמשין בהן, ומורסן ששורה לפני התרנוגלין הרי הן אוכלין [אותו]. אוצרות יין ואוצרות שכר הואיל ואין מסתפקין מהן אין צריכין בדיקה ואם היו מסתפקין מהן צריכין בדיקה. ואוצרות שמן אע"פ שמסתפקין מהן אינן צריכין בדיקה, שאין עומדין מתוך הסעודה להביא שמן כמו שעומדין מתוך הסעודה להביא יין ושכר. מקום המיוחד לדגים גדולים אין צריך בדיקה, לדגים קטנים צריך בדיקה. וכן מקום המיוחד למלח ולפתילות שעוה ולעצים ולפירות כולן צריך לבדוק, מפני שמביאין מהן בתוך הסעודה, ופעמים שהשמש עומד מתוך הסעודה והולך ושוכח שם פתו. כללו שלדבר, כל מקום שיש ספק שמא נשתמש שם בחמץ צריך לבדוק בו וכל מקו' שאין ספק שמשתמש שם בחמץ שאין דרכו בכך אין צריך לבדוק. מרתף שיש בו חבייות וקנקנים מסודרות שורות לפנים משורות ושורות על גבי שורות, אע"פ שצריך לבודקן מפני שמסתפק מהן, אינו בודק אלא שתי שורות השורה העליונה והשורה שלפנים הימנה, כדברי רבינו יצחק. ורבינו משה אומר שבודק העליונה ושלמטה הימנה.
חור שבין אדם לחבירו זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו. וכן חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו ודיו, [ואם היה ירא מן הגוי שמא יאמר כשפים הוא עושה לי, אינו בודק כל עיקר אלא מבטלו ודיו.] חמץ שנפל לתוך עומקו שלחור, וכן אם היה תחת העצים והאבנים, וכן חמץ שנפלה עליו מפולת, אם אין הכלב יכול לחפש אחריו הרי הוא כמבוער ואין צריך לבדוק אחריו. וכמה חפישת הכלב שלשה טפחים, וצריך שיבטל בלבו שלא יעבור עליו בלא ימצא כמו שאמרנו בחמץ שתחת האוצר, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק כל שעה. וכן אם היה ירא מפני סכנת עקרב, אע"פ שהכלב יכול לחפש אחריו אינו צריך לבדוק שם אלא מבטלו ודיו.
<h2>דף ט.</h2>
אין חוששין שמא גררה חולדה מבית שאינו בדוק לבית הבדוק או למקום שאין מכניסין בו חמץ, שאם כן נחוש מחצר לחצר ומעיר לעיר, ואין לדבר סוף. נטלה החולדה חמץ בפנינו ונכנסה לבית [בדוק], צריך לבדוק כל הבית פעם שנייה. ונראה בעיניי שצריך לבדוק אפילו במקום שאין מכניסין בו חמץ, שהרי החולדה מוליכתו בכל מקום.
<h2>דף ט:</h2>
תשע ציבורין שלמצה ואחד שלחמץ, ובא עכבר ונטל ואין ידוע אם מצה או חמץ נטל, ונכנס לבית הבדוק, הואיל והלך העכבר למקום קביעותם ונטל, כל קבוע הרי הוא כמחצה על מחצה, וצריך לבטלו מספק, לפי שהבטול הוא מן התורה, אבל אין צריך לבדוק אחריו מספק, שהבדיקה היא מדברי סופרים וספיקה להקל, כמבואר בקונט' הראייות, ואע"פ שביטל בשעת בדיקה זה לא נתבטל שהיה דעתו עליו. פירשה פרוסה מאותן הציבורין ובא עכבר ונטלה ונכנס לבית הבדוק, הואיל ולא הלך למקום קביעותן, הולכין אחר הרוב ואומרין מצה היא ואינו צריך אפילו לבטל. שני ציבורין אחד שלמצה ואחד שלחמץ, ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ובאו שני עכברים אחד נטל מצה ואחד נטל חמץ, ונכנסו לשני בתים ואינו ידוע היכן נכנס החמץ, אף בזו תולין להקל בבדיקה שהיא מדברי סופרים, ואומרין שלא נכנס החמץ אלא במקום שאינו בדוק. וכן אם היה ציבור אחד חמץ ושני בתים בדוקים, ובא עכבר ונטל ואינו ידוע היכן נכנס, אף בזו תולין להקל ושניהם פטורין מלבדוק. בד"א כשבאו לשאול זה אחר זה, אבל אם באו שניהם ביחד לשאול דבר זה לחכם אין החכם יכול לפטו' שניהם, מפני שהחמץ הוא ברשות אחד מהם וחייבין שניהן לבדוק. וכן אם היו הבתים שלאדם אחד חייב לבדוק שניהן, שהרי החמץ ברשותו כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף י.</h2>
עכבר שנטל חמץ בפיו, וספק נכנס לבית הבדוק וספק לא נכנס, אין צריך לבדוק, שבדיקת החמץ מדברי סופרים היא וספיקה להקל. וכל הספיקות הללו אע"פ שהיקלו בבדיקה מספק צריך לבטל, שהביטול הוא מן התורה וספיקו להחמיר, כמבואר בקונטרס הראייות. עכבר שנטל חמץ ונכנס לבית הבדוק, ובדק אחריו בעל הבית ולא מצא, אין צריך לבדוק פעם שנייה. ונראה בעיניי שאפילו לבטלו אינו צריך, שתולין בעכבר שהוא אכלו. ואם ברור לו שלא אכלו ויודע שיש חמץ בביתו, אע"פ שאינו יודע היכן הוא צריך לבטלו מן התורה, כמבואר בקונטרס הראייות. בדק אחריו בעל הבית ומצא חמץ, אומרין זה הוא החמץ שהכניס העכבר ואין צריך לבדוק עוד, אבל צריך לבטל שמא חמץ אחר הוא זה, ותולין להחמיר אצל ביטול, כמבואר בקונטרס הראייות.
הניח תשע פרוסות ומצא עשר, הואיל ומצא יותר ממה שהניח אומרין אילו אחרים הם, שהרי אינו מכירם, ושמא עכברים נטלו את הראשונים, ובודקין כל הבית בשבילן פעם שנייה. הניח עשר ומצא תשע אינו צריך לבדוק אלא בשביל העשירי, ואם מצא אותו אינו צריך לבדוק עוד. בד"א כשהיו מונחין על גבי קרקע או בשני סלים שאינם קשורין יחד ונמצא חסר האחד, שהיה הוא לבדו באחד מן הסלים, אבל אם היו כולן בסל אחד, או בשני סלים שהיו קשורין יחד, אין אומרין שהאחד בלבד נלקח, אלא כולם נלקחו ואילו אחרים הם, וצריך לבדוק בשביל כולן, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף י:</h2>
הניח חמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת, חוששין שמא אחר הוא והראשון עכבר נטלו וצריך לבדוק בשבילו, שאין דרך העכבר להחליף מזוית לזוית. עכבר נכנס וחמץ בפיו אע"פ שנכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה, שאין דרכו שלעכבר לפרר, ופירורין הללו אינן מאותו חמץ. תינוק נכנס וחמץ בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין אין צריך לבדוק, לפי שדרכו שלתינוק לפרר, ופירורין הללו מאותו חמץ הן וכבר אכלה. עכבר נכנס וחמץ בפיו ועכבר יוצא וחמץ בפיו, אומרין הוא הנכנס הוא היוצא, ואין צריך לבדוק. ואם ידוע שהיה אחר זה מזה, כגון שהיה הנכנס לבן והיוצא שחור, או שהיה הנכנס עכבר והיוצא חולדה, צריך לבדוק. עכבר נכנס וחמץ בפיו וחולדה יוצאה וחמץ ועכבר בפי חולדה, הרי זה ספק אם הוא הראשון אם לאו, ובבדיקה שהיא מדברי סופרים תולין להקל, ואין צריך לבדוק. וכן אם היה חמץ בפי נחש הרי זה ספק, ומספק אינו חייב להביא חבר ולהוציאו, אלא מבטלו ודיו.
ככר בשמי קורה חייב להביא סולם ולהורידו. וכן אם היה בבור חייב להביא סולם ולהעלותו, כמבואר בקונטרס הראייות. ונראה בעיניי שלא הטריחוהו חכמים בכל אלה, בין בככר בשמי קורה, בין בככר שבבור, בין בככר שהכניס העכבר בבית, אלא כשיש בו כביצה, [אבל] אם היה בו פחות מכביצה מבטלו ודיו כמבואר בקונטרס הראייות. וכן חמץ המופקד ביד גוי מבטלו ודיו, שהרי הוא מפקירו והגוי הוא זוכה בו שברשותו שלגוי הוא. וכן בצק שבסדיקי עריבה, אם הפקיד עריבתו ביד גוי וביטל החמץ שלו מותר, והוא שאינו רוצה בקייומו שיהא ביטולו ביטול גמור, כמבואר בקונטרס הראייות.
מצות בדיקת החמץ היא בלילי ארבעה עשר כמו שביארנו. לא בדק בלילי ארבעה עשר יבדוק בארבעה [עשר] שחרית. לא בדק בשחרית יבדוק בשעה ששית, שהוא זמן הביעור. אם לא בדק בתוך זמן הביעור יבדוק אחר כך. ויש אומרין שבודק והולך אפילו לאחר הפסח, מפני שחמץ שלישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. כל חמץ שהוא משייר אחר בדיקתו כדי לאוכלו או כדי ליהנות ממנו מניחו בצניעה, ואם רצה לשומרו היטב כופה עליו את הכלי. כפה עליו את הכלי ולא מצאו, אומרין אדם נטלו ואין צריך לבדוק אחריו, ואם לא כפה עליו את הכלי ולא מצאו אומרין עכבר נטלו וצריך לבדוק פעם שנייה, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ג].
<h2>דף יא.</h2>
החדש שהוא אסור עד זמן הקרבת העומר אסור להתעסק בו, כגון לעשות ממנו קמח וקלי כל שעת איסורו, שמא ישכח ויאכל.
<h2>דף יא:</h2>
אוכלין חמץ בארבעה עשר עד ארבע שעות, אחד חולין ואחד תרומה, ובשעה חמישית אסור באכילה ומותר בהנאה, ומבערין את הכל בתחלת שש.
<h2>דף יג.</h2>
חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת, ומבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות טהורות תלויות וטמאות, ומשיירין מן הטהורות לכהנים מזון שתי סעודות כדי לוכל עד ארבע שעות ביום השבת. וכן החולין מבערין את הכל מלפני השבת, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ואילו עוברין. ונראה בעיניי שאם נשאר מן החמץ אחר ארבע שעות מבערו בכל עניין שיוכל, ומאכילו לגוים או לכלבים קודם שתגיע שעה ששית, ואם אינו יכול לבערו מבטלו וכופה עליו את הכלי עד מוצאי יום טוב, ומבערו בחולו שלמועד.
מי שהיה מופקד בידו חמץ מחבירו, עד שעה רביעית ימתין שמא יבא בעליו ויצטרך לו, ואם לא בא מוכרו בשעה חמישית לגוים.
<h2>דף יד.</h2>
בזמן שהיתה טהרה בישראל לא היו שורפין בשעה ששית תרומה טהורה עם הטמאה, אלא זו לעצמה וזו לעצמה ותלויה לעצמה, ואם נאנס ולא שרפן בשעה ששית ובאו לשורפו בשעה שביעית, שהחמץ אסור מן התורה, רשאי לשורפן כולן כאחת.
חמץ שלתרומה או שלחלה אסור לבערו לפני זמנו, מפני שהוא חייב בשמירת התרומה, ובתחלת שש שורפין תרומה טהורה ותרומה טמאה ותרומה תלויה שהוא ספק טהורה ספק טמאה, וכל חמץ הנמצא בידו.
<h2>דף כא.</h2>
כל שעה חמישית שמותר החמץ בהנאה מאכילו לבהמ' לחייה ולעופות הגדלים בתוך הבית, ואין חוששין שמא תצניענו החייה בחורין ובסדקין שבבית. וכן רשאי למוכרו לנכרי, ובשעת איסורו אסור למוכרו. היה בידו חמץ שלהקדש או שלנכרי שלא קיבל עליו אחריות הרי זה רשאי למוכרו בשעת איסורו כמו שהוא רשאי (למוכרו) [לשומרו], שאין הנאה זו שלו, כמבואר בקונט' הראייו' בהלכ' חמץ שלנכרי. כשבא לשורפו בשעה ששית לא יסיק בו תנור וכירים, שאסור ליהנות ממנו דרך שריפתו. חרכו קודם זמן איסורו מותר ליהנות מאותן הפחמין אפי' תוך ימי הפסח, אבל אם חרכו לאחר זמן איסורו אסור, שכל איסורי הנאה גחלתן אסורה.
אין ביעור חמץ אלא שריפה, ויש שפוסקין הלכה מפרר וזורה לרוח או מפרר ומטיל לים, וזו היא השבתה האמורה בתורה, כמבואר בקונטרס הראייות. אף לדברי האומר אין ביעור חמץ אלא שריפה אימתי כשהוא מבערו בשעת ביעורו, שהיא תחלת שבע מן התורה ותחלת שש מדברי סופרים, כמבואר בקונטרס הראייות. אבל אם הקדים לבערו קודם שעת ביעורו, הרי זה מבערו בכל עניין שירצה, ואם רצה זורקו לרשות הרבים או מוכרו, ומן התורה מבטלו ודיו ואע"פ שאינו מוציאו מרשותו.
<h2>דף כב:</h2>
פירות שלערלה אסור להנות מהן בשום עניין, וכן אסור לצבוע בהן או להדליק את הנר בשמן שלהן, ואפילו אילן הנטוע לרבים נוהג בו דין ערלה.
<h2>דף כד:</h2>
כל איסורי אכילה וכל איסורי הנאה שכתוב בהן בתורה איסור אכילה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן או דרך הנאתן, לפיכך אם אכל חלב חי פטור, שאין דרך אכילתו בכך. וכן אם הניח חלב חי שלשור הנסקל על גבי מכתו פטור, שאין דרך הנאתו בכך. וכן אם סך שמן זית שלערלה שלא הביא שליש פטור, שאין זה דרך הנאתו, ואם סך אותו לרפואה מותר לכתחלה ואפילו חולה שאין בו סכנה. חמץ שהמחהו וגמעו חייב, שכן הזקנים והחולים דרך אכילתן בכך.
משקי' היוצאי' מפירות שלערלה, אין לוקין אלא על היוצאין מן הזתים ומן הענבים בלבד, אבל היוצאין מן התותים ומן הרמונים וכיוצא בהן [משאר פירות אסורין] ואין לוקין עליהן.
כלאי הכרם לוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן, שנ' [דברים כ"ב] פן תקדש המלאה ולא נכתב באיסורן לשון אכילה, וכן בשר בחלב שהוא אסור בהנאה לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו. כל איסורי הנאה שמכרן לגוי או שהאכילן לכלבו, נראה בעיניי שדרך הנאתן בכך ולוקה עליהן, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף כה.</h2>
חולה שיש בו סכנה מתרפא בכל איסורי הנאה ואפילו בדרך הנאתן, חוץ מעצי אשירה שנראה כמודה לע"ז, ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים כמו שביארנו בפרק בן סורר ומורה. הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, כגון שהיה הולך לעשות חפציו ובדרך הליכתו הריח ריח קטרת ע"ז, אם היה מתכוין לאותה הנאה וחפץ בה אע"פ שאין לו דרך [אחרת] לעבור לצורך חפציו אסור, ואם אינו מתכוין לאותה הנאה ואין חפץ בה אע"פ שיש לו דרך אחרת לעבור מותר. וכן אם [היה] רואה נויי ע"ז, [או] שהיה שומע נגינות הכומרים המנגנים לפני ע"ז, אם אינו מתכוין ליהנות שאינו חפץ בהנאה זו ואינו צריך לה מותר, ואם היה מתכוין ליהנות אסור, שאף הקול והמראה אע"פ שאין בהן ממש אסור ליהנות מהן.
<h2>דף כו:</h2>
תנור שהסיקו בחמץ בפסח או בשאר איסורי הנאה, כגון קליפי פירות שלערלה או בקשין שלכלאי הכרם, אסור לאופות בו עד שיצטנן, ויסיקנו בעצי היתר. אפה את הפת בהיסק האסור, [הפת] אסורה, והוא שהיו הגחלים בוערות כנגד הפת אע"פ שאין מעלות להבה אלא הן לוחשות, אבל אם היו עוממות הפת מותרת. ולכתחל' אסור לאופות כנגדן אע"פ שהן עוממות, שכל איסורי הנא' הנשרפין אפרם מותרת אבל גחלתם אסורה, חוץ מעצי אשיר' ועצי הקדש שנפלה בהם דליקה והוסקו ולא יצאו מקדושתן, שאפילו אפרן אסור. ונראה בעיניי שאם אפה את הפת בגחלים עוממות שלעצי הקדש ואשירה הפת אסורה, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף כז.</h2>
תנור חדש שהסיקו בהסק שלאיסורי הנאה מותר לצננו ולאופות בו בהיסק שלהיתר, הואיל וצריך הסק שיני הרי זה יש בו גורם שלאיסור וגורם שלהיתר, וזה וזה גורם מותר. אבל קדירות קערות וכוסות חדשים שנתחזקו בהיסק שלאיסור, הואיל ומשתמשין בהן כמות שהן אין להם אלא גורם שלאיסור בלבד ואסור להשתמש בהן.
<h2>דף כח.</h2>
אע"פ שהחמץ אסור מן התורה ביום ארבעה עשר משש שעות ולמעלה שהוא מצוה להשביתו, אינו לוקה על אכילתו אלא בשבעת ימי הפסח שהוא עובר עליו בלאו וכרת, ולאחר ימי הפסח אין איסורו אלא מדברי סופרים, שקנסו אותו חכמים מפני שהשהה אותו בפסח ועבר עליו בבל ייראה ובל ימצא. לפיכך חמץ שלישראל שעבר עליו הפסח אסור בין באכילה בין בהנאה, ואיסורו מדברי סופרים. אבל חמץ שלנכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה במוצאי יום טוב האחרו' מיד, ומבעוד יום לוקין על הנאתו ויש כרת באכילתו, ועובר עליו ישראל בבל ייראה אם לקחו מן הגוי. ובני הגולה שעושין יום טוב שני ימים, החמץ אסור להם אף ביום שייני עד שתחשך, ונוהגין בשיני כמו בראשון, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף ל.</h2>
הואיל ואיסור חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדברי סופרים, לא אסרו אותו אלא כשהוא בעינו, אבל אם נתערב בין במינו בין שלא במינו עירובן מותר. ונראה בעיניי שלא אמרו כך אלא כשנתערב אחר הפסח, אבל אם נתערב תוך ימי הפסח, הואיל ועבר על תערובת בפסח בבל ייראה ובל ימצא כמו שיתבאר לפנינו, הרי הוא כאילו החמץ היה בעינו ואסור, כמבואר בקונטרס הראייות. החמץ בפסח הרי הוא כשאר איסורין, [ואם] נתערב אינו אוסר אלא בנותן טעם, וכן ביאר רבינו תם ומז"ה וכן עיקר. ואם נתערב בשאינו מינו איסורו מן התורה בנותן טעם, אבל אם נתערב במינו מן התורה בטל ברוב, ומדברי סופרים הוא אוסר עד שיהא בו ששים שלהיתר כנגד האיסור, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו. נפל תערובותו במקום אחר, מז"ה אומר שאין משערין אלא לפי החמץ המובלע בו. ואני אומר אם היה אותו התערובת מין במינו משערין לפי החמץ שבו, אבל אם היה מין בשאינו מינו הואיל ואיסורו מן התורה עשו אותו חכמים כאילו היה כולו איסור ומשערין בכולו, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן בשאר כל האיסורין כמו שביארנו בפרק גיד הנשה. כל כלים שנשתמש בהם [חמץ] כל ימות השנה אין משתמשין בהן בפסח מפני טעם החמץ שבהם, ואם בישל בהם הואיל ואינן בני יומן התבשיל מותר כדרך שאמרו בשאר כל האיסורין. ומז"ה [אומר] שכל כלי שאינו מזוהם מן האיסור בליעתו אינה אלא במשהו ואין בו כח לאסור תבשיל המתבשל בו ואפי' הוא בן יומו, [ונחלק על רבני צרפת שהם משערין בכל הכלי]. ואני אומר שאם היה האיסור שנתבשל בכלי רב מן הכלי משערין בכל הכלי כדברי רבני צרפת, ואם האיסור מעט מן הכלי משערין בכל האיסור שנתבשל בכלי, שאין אדם יודע כמה נבלע ממנו בכלי.
<h2>דף ל:</h2>
הסכינים הן וידותיהן מגעילן ברותחין בכלי ראשון והן טהורין. ומז"ה ביאר שלא אמרו כן אלא בסכינים גדולים שצולין בהן בצק כעין שפודין ודינם כשפודין, אבל סכין קטנה שאין משתמשין בה על האור אע"פ שחותכין בה רותח בכלי ראשון שפה באבן הריחיים שלנפחים והיא טהורה, כמו שביאר מז"ה בסוף הלכות ע"ז. ויד הסכין צריך להגעילו ברותחין כדרך שבלע ואפילו בסכין קטנה. ונראה בעיניי שהנפה והכברה שלעור וכן סלי נצרים וכן כלי פשתן שנתן בהן (חמין) [חמץ] [רותח] בשאר ימות השנה, כגון שרגילין לתת בהן עוגות וחררות בשעת הוצאתן מן התנור, אסור להשתמש בהם בפסח בדבר חם עד שיגעיל' ברותחין, שכדרך שבלעו האיסור כך צריכין לפולטו כמבואר בקונטרס הראייות. האילפסין שלנו החצובין באבני שיש, מז"ה [אומר] שהן ככלי חרס שאין נטהרין בהגעלה. ורבינו יצחק אומר שהן נטהרין בהגעלה ככלי מתכות, וכדברי רבינו יצחק נראה לי, וכן עקר, כמבואר בקונטרס הראייות.
כלי מתכות וכלי עץ שנשתמש בהן חמץ כל ימות השנה מגעילן והן טהורין. כיצד, כלים שבלעו בכלי ראשון, כגון היורות שמבשלין בהן וכן כף שלעץ או שלמתכת שמגיסין בהן את הקדירה, מגעילן בכלי ראשון ומשקען כולן במים רותחין על גבי האור, בין שהוא משקען כולן בבת אחת בין שהוא משקען לחצאין, ומשהא אותן שעה אחת עד שיפלוטו בליעתן, ובלבד שיהיו תחלה רחוצין ומנוקין מן החמץ, ואין צריכין שטיפה בצונן אחר הגעלתן, שלא אמרו שטיפה בצונן אלא בקדשים כמו שמבואר (בפסחים) [בזבחים] בפרק דם חטאת [צ"ה ע"ב]. וכבר ביארנו עניין הגעלה בסוף הלכות ע"ז. ונראה בעיניי שאף הכלי שהוא מערה בו מכלי ראשון הרי הוא ככלי ראשון וצריך להגעילו במים הרותחין על גבי האור, כמבואר בקונטרס הראייות. עירה הרותח לתוך כלי אחר ואחר כך נגעו בו כלים ובלעו ממנו הרי אילו בליעתן ככלי שיני. כיצד הוא עושה, שופך עליהן מים רותחין או שופכן בכלי אחר ומטביל בהם כלים שהוא רוצה להגעיל ומניחן שם עד שיפלוטו.
כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין כל ימות השנה אסור להשתמש ממנו בפסח, ואע"פ שהן מצופין באבר, בין ירוקים בין שחורים בין לבנים, ואין להם תקנה לטהרם בהגעלה, שהתורה העידה על כלי חרש שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, שנ' [ויקרא ו'] וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר, אלא מניחן לאחר הפסח ומשתמש בהם כדינו. תנור שאפה בו חמץ כל ימות השנה, הואיל והסיקו מבפנים מסיקין אותו מתוכו ומטהרין אותו. וכן ביב שלחרס שאופין עליו חלות וחררות הואיל וראוי להסיקו מתוכו ממלאין אותו גחלים ומטהרין אותו, אבל הקדירות אין ראוי להסיקן מתוכן שהן מתבקעות, ואע"פ שהסיקן מתוכן אסורין.
כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן משתמש בהם מצה בפסח בין בכלי שטף בין בכלי חרס, חוץ מכלי שמניחין בו את [השאור מפני שחימוצו קשה, וכן כלי שמניחין בו את] החרוסת מתוך שהוא חריף על ידי חימוצו הרי הוא כרותח ונבלע בכלי. ונראה בעיניי שצריך להגעילו בכלי ראשון אם הוא כלי הראוי להגעלה כמבואר בקונטרס הראייות. וכן נראה בעיניי לומר בכלים שהיה בהן חומץ שלאסור. הקנקנים שמניחין בהן את הכותח שיש בו תערובת חמץ ממלאן מים ומערן שלשה ימים מעת לעת, כדרך שאמרו ביין נסך, כמו שמבו' בתלמוד ארץ ישראל [ה"ז]. העריבות שמתמידין ללוש בהן את החמץ ומשהין בהן את החמץ, אע"פ שתשמישן בצונן הרי הן ככלי שמניחין בו את השאור. [ונ' בעיני שהספסלין שלנו שמעמלין בהן את הבצק ומשהין בהן את הבצק, הרי הן ככלי שמניחין בו את השאור] כמבואר בקונטרס [הראי'], ועוד שפעמים לשות בו את השאור במים חמין. ורבינו יצחק אומר נהגו עתה העולם שלא להשתמש בפסח [בכלי חרש] אלא בחדשים ולא בישנים.
ישראל שמשכן חמיצו לנכרי לפני הפסח, ואמר לו שאם לא יפרענו לאחר הפסח עד זמן פלוני יהיה החמץ קנוי לו מעכשיו, והגיע הזמן ולא פרעו, הרי הוא כחמץ שלנכרי שעבר עליו הפסח ומותר באכילה. אם לא אמר מעכשיו, או שלא מסרו קודם הפסח ביד הגוי, אע"פ שהוחלט לגוי אחר הפסח אסור אפילו בהנאה, שאינו קנוי לגוי אלא משעה שהוחלט לו, ונמצא שכל ימות הפסח הוא שלישראל. ונראה בעיניי שאם לא אמר מעכשיו והקנהו לגוי בקניין או אגב קרקע, אע"פ שלא מכרו לגוי אלא אחר הפסח הרי הוא קנוי לו מתחלה, ואינו אלא כמו פקדון ביד ישראל, והרי הוא מותר באכילה אחר הפסח, כמבואר בקונטרס הראייות, והוא שלא היה כל ימי הפסח באחריותו שלישראל. וכן גוי שמשכן חמיצו אצל ישראל לפני הפסח, ואמר לו שאם לא יפרענו לאחר הפסח יהא החמץ קנוי לו מעכשיו, והגיע הזמן ולא פרעו, נמצא שהחמץ הזה קנוי לו לישראל למפרע ועבר עליו בבל ייראה ובל ימצא ואסור בהנאה לאחר הפסח. ואם לא אמר לו מעכשיו אינו קנוי לו אלא אחר הפסח ולא עבר עליו. ונראה בעיניי שישראל שהלוה חמץ לגוי לפני הפסח הואיל ואינו מחזיר לו חמץ הראשון בעינו מותר. וכן אשה שלותה ככר מחברתה לפני הפסח ושילמה לה לאחר הפסח מותר, וכך אמר המורה ומז"ה. ויש מקומות שנהגו שלא להלוות אשה ככר לחברתה לפני הפסח שתשלם לה לאחר הפסח, וכמדומה אני שמשום חשש רבית נגעו בה, שהמלוה את חבירו סאה בסאה או ככר בככר וקבע לו זמן עד יום פלוני הרי זה אסור, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף לא:</h2>
חנות שלישראל, ופת הנמכר בה שלישראל, ופועלי גוים נכנסין לשם, חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה ואין צריך לומר באכילה, שאין תולין בפועלים אלא בבעל החנות, ואע"פ שהניחו שם בבלי דעת וביטל כל חמצו קודם הפסח ולא עבר עליו, אסרו אותו חכמים שמא יערים בדבר, כמבואר בקונטרס הראייות. חנות שלגוי, ופת הנמכר בה שלגוי, ופועלי ישראל נכנסין שם, חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה. עוברי עבירה, שהן חשודין להשהות חמצן ולאוכלו אחר הפסח, מותר לישראל כשר לוכל חמיצן אחר הפסח מיד, שאע"פ שהן חשודין להשהות חמיצן דרכן להחליפו בחמץ שלגוים, שאין משהין אותו אלא כדי שלא יפסידו חמיצן, וכשהן יכולין להחליפו ולוכל ההיתר אינן אוכלין איסור. ואם היה משומד להכעיס, כגון שמניח ההיתר המצוי לו ואוכל את האיסור, הרי אין סומכין עליו שהוא מחליף. וכן בשאר כל האיסורין בין באיסור שלתורה בין באיסור שלסופרים, וזה מבואר בפרק הכל שוחטין [חולין ד' ע"א], וכבר ביארנו שם בהלכות שחיט' החילוק שיש בין משומד לתיאבון ובין משומד להכעיס.
חמץ שלישראל שנפלה עליו מפולת, שאין צריך לבדוק עליו אלא מבטלו בלבו כמו שביארנו, הואיל ולא עבר עליו בבל ייראה מותר באכילה לאחר הפסח, שאין לחוש להערמה הואיל ונפלה עליו מפולת, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף לה.</h2>
ואילו דברים שאדם יוצא בהם בפסח משום מצה, החטים והשעורין והכוסמין השבולת שועל והשיפון, הרי אילו חמשת מיני תבואה חייבין על חמוצן ויוצאין במצה שלהן. שאר כל המינין, כגון האורז והדוחן וכן כל מיני קטנייות אין חייבין על חימוצן, שאף אם נתפח הבצק שלהן ונעשה כעין חמץ אין זה חימוץ אלא סירחון ומותר באכילה. הואיל ואין באין לידי חימוץ אין יוצאין במצה שלהן, שהתורה אמרה [דברים ט"ז] לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ יוצאין במצה שלהן, דברים שאינן באין לידי חימוץ אין יוצאין במצה שלהן. וכן אינן קרויין לחם ואין מברכין עליהן המוציא, ואין חייבין בחלה אלא חמשת מיני תבואה בלבד.
העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ויוצא בה ידי חובתו בפסח, כמו שמבואר במשנת חלה [פ"ג מ"ז] ובזבחים בפרק כל הזבחים שנתערבו [ע"ח ע"א].
יוצאין במצה שלדמאי, ובמעשר שיני שנפדה חוץ לירושלם במטבע, ובהקדש שנפדה אע"פ שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, והכהנים יוצאין במצת תרומה וחלה. אין יוצאין במצה שלבכורים בירושלם, אבל יוצאין במצת מעשר שיני בירושלם. ואין מעשר שיני נאכל בירושלם אלא בזמן שבית המקדש קיים, כמו שמבואר בפרק אילו הן הלוקין [י"ט ע"א], ועוד שאינו נאכל בטומאה, ואין טהרה נוהגת בזמן הזה.
מעשר ראשון שהקדימו קודם לתרומה גדולה, אם הקדימה בשיבלים אין צריך להפריש ממנו תרומה גדולה אלא תרומת מעשר בלבד. אבל אם הקדימו לאחר שנדגן, שנתמרח בכרי והוקבע לתרומה, הרי זה צריך להפריש ממנו תרומה גדולה, ואם לא הפריש ממנו תרומה גדולה הרי הוא כטבל ואסור באכילה, ואע"פ שמפריש ממנו תרומת מעשר אין יוצא בו בפסח.
אין אדם יוצא במצה הגזולה שהיא מצוה הבאה בעבירה, ועל זה נאמר [תהלים י'] ובוצע ברך נאץ ה', שהוא מברך על האכילה האסור' לו, כמבואר בקונטרס הראייות, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל [חלה פ"א ה"ה]. וכן אין אדם יוצא בכל מצה האסורה באכילה, כגון מצה שלטבל שלא הפריש ממנה תרומה ומעשרו', ואפי' אם הפריש משם תרומה גדולה ומעשר ראשון ולא הפריש משם מעשר עני בזמנו או מעשר שיני בזמנו הרי זה טבל גמור, והאוכלו חייב מיתה בידי שמים, כמו שמבואר בפרק יש מותרות [יבמות פ"ו ע"א]. ואפילו טבל שלתבואה הזרועה בעציץ שאינו נקוב שאיסורו מדברי סופרים.
מצה המתובלת בקצח ובשומשמין ובכל מיני תבלין כשירה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, ואע"פ שאין בה טעם דגן, והוא שיהא רובה דגן, לפי שטעם התבלין חזק ואינו דומה לטעם האורז שאין בו כח לבטל טעם הדגן, וזה מבואר כאן בתלמוד ארץ ישראל [פ"ב ה"ד], ובמנחות בפרק הקומץ [כ"ג ע"ב] בתלמוד שלנו.
מצה שנילושה ביין או בשמן או בדבש או בחלב אין יוצאין בה, שהתורה אמרה לחם עוני, ואין זה דרך עוני אלא דרך עושר, והיא הנקראת מצה עשירה. וכן אם לש [מצ]ה [בשאר] מיני פירות [כמבואר בקונטרס הראיות. נתן בה שמן או שאר מיני פירות כל שהן] יוצאין בהן, שהרי אמרו חלות תודה ורקיקי נזיר אם עשאן למכור בשוק יוצאין בהן בפסח אע"פ שנותן בהן שמן, הואיל ואינו נותן אלא רביעית הלוג בעשרים חלות גדולות אינן נקראות מצה עשירה בדבר מועט כזה. העושה מצה גדולה כמו אשישה, שהיא אחד מששה באיפה, אין זה דרך עוני אלא דרך עושר ואינו יוצא בה.
<h2>דף לו.</h2>
היין והדבש והחלב וכל השמנים והמשקים היוצאין מן הפירות הרי הן בכלל מי פירות, אבל התפוחים והרימונים שהם חמוצים נראה בעיניי שהמים שלהן מחמיצין, שכל משקה חמוץ מחמיץ ולוקין עליו ואין חייבין עליו כרת, כמבואר בקונט' הראייו'. ולא אמרו שאין מי פירות מחמיצין אלא כשאין בהן מים כל עיקר, אבל אם יש שם תערובת מים אע"פ שאין חימוצן חימוץ גמור להתחייב עליו כרת חייבין עליו מלקות, כמבו' בקונטרס הראייות. עיסה הנילושת במים מותר ללוש אותה בשמן או בשאר מי פירות, ואין חוששין שמא ימהרו חימוצה יותר מן המים, וכך היא שטת רבינו יצחק ומז"ה, ויש שאוסרין, ולדברי הכל אין יוצאין בה משום מצה מפני שהיא מצה עשירה.
<h2>דף לז.</h2>
יוצאין במצת סולת נקייה ובסריקין המצויירין ואין בהם משום מצה עשירה, אבל אין עושין לכתחלה סריקין המצויירין מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצתן, ואפי' על ידי דפוס אסור לציירן שמא יעשה אותן בלא דפוס. והנחתומין מותרין בלא דפוס, לפי שבקיאין בהן ואין שוהין עליהן. ומז"ה אוסר אף בנחתומין, וכדברי המתירין נראה בעניי כמבואר בקונטרס הראייות.
עיסת הכלבים, בזמן שהרועים אוכלין ממנה, כגון פת סובין ופת קיבר שהיא ראוייה למאכל אדם, יוצאין בה בפסח ידי חובת מצה וחייבת בחלה ומברכין עליה המוציא, ואם אין הרועים אוכלין ממנה כגון פת מורסן שאינה ראויה למאכל אדם אין יוצאין בה בפסח ואינה חייבת בחלה ואין מברכין עליה המוציא, כמו שמבואר במשנת חלה [פ"א מ"ח] וכמבואר בקונטרס הראייות.
יוצאין במצה העשויה באילפס, אע"פ שהדביק בו המצה ואחר כך הרתיחו על האור עד שנאפת בו המצה, והוא שיהיה האילפס יבש ואין בו משקה, אבל אם היה בו משקה הרי זו מצה חלוטה ברותחין ואינה קרויה לחם ואין יוצאין בה, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן כל מיני עיסה בין שבלילתה קשה בין שבלילתה רכה שהרתיחן במשקין אינן קרויין לחם ואין יוצאין בהן בפסח [ואינן חייבין בחלה] ואין מברכין עליהן המוציא, כמבואר בקונטרס הראייות. אפאן בתנור או באילפס יבש הרי הן קרויין לחם. חלטן ברותחין ואחר כן אפאן בתנור, מז"ה אומר אין יוצאין בהן בפסח מפני שהיא מצה עשירה, ולי נראה שמאחר שאין בהן שאר משקין אלא מים בלבד לחם עוני הוא ויוצאין בו בפסח ומברכין עליו המוציא וחייב בחלה, כמבואר בקונטרס הראייות, וכך היא שטת רבי' יצחק. ונראה בעיני שאם עשה מן העיסה כעין לחם הנאפה בתנור אע"פ שאין דעתו לאפות אותו בתנור חייב בחלה, שמא ימלך עליו לאופות אותו בתנור, כמבואר בקונטר' הראייות, אבל אין מברכין עליו המוציא שאין יוצאין בו בפסח אלא אם אפאו כמו שביארנו.
יוצאין במצה שאינה אפויה כל צרכה, והוא שפורסה ואין חוטין שלבצק נמשכין ממנה וקרמו פניה, כמו שביאר המורה. אבל אם היו חוטין שלבצק נמשכין ממנה בשעה שפורסה אין זה לחם אלא בצק שאינו אפוי, ואין מברכין עליו המוציא, ואין יוצאין בו בפסח, ואסור לאוכלו משום חימוץ. וכן עיסה שנאפת בחמה אינה קרויה לחם, ואין מברכין עליה המוציא, ואין יוצאין בה בפסח. ואין אופין עיסה בחמה שמא תבוא לידי חימוץ, כמו שמבואר בתוספתא [פ"ב הי"א]. חררה קטנה שנאפת על גבי קרקע לחם עוני הוא ויוצאין בה משום מצה. עיסת הנכרי אע"פ שלשה ישראל ואפאה ישראל פטורה מן החלה כמו שמבואר במשנת חלה [פ"ג מ"ח]. ונראה בעיניי שאין אדם יוצא בה בפסח משום מצה כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף לח.</h2>
בספר הפרדס אומר שאין אופין מצה בערב הפסח אלא מחצי היום ואילך אחר שנתבער החמץ, וכן בדברי מז"ה, ואני אומר שאופין מצה [לצורך הפסח ואפילו] בשלשה עשר, וכן בארבעה עשר שחל להיות בשבת אופין מצה בערב שבת שהוא יום שלשה עשר, ובלבד שתהא עשייתה לשם מצת פסח, שהרי חלות תודה שיוצאין בהן בפסח לפני יום ארבעה עשר נעשו עם החמץ, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו.
<h2>דף לט.</h2>
מצוה לוכל [ירק] מרור בערב ראשון שלפסח, שנ' [במדבר ט'] על מצות ומרורים יאכלוהו. ואפי' ערל [ו]בן נכר שאינן אוכלין בפסח אוכלין במצה ומרור, כמו שמבואר בפרק אחרון [ק"כ ע"א]. ואילו ירקות שאדם יוצא ידי חובתו בפסח משום מרור, בחזרת בעולשין ובמרור, שכל אלה מיני ירק הן שיש בהן טעם מרור. וסימן לירק מר, שיש לו שרף לבן כחלב ופניו מכסיפין שאינו ירוק הרבה ככרתן, ויוצאין בו משום מרור, והוא שראוי למאכל אדם. יוצאין בהן בין לחים בין יבשין בד"א בקלחים שלהם אבל בעלים לחים ולא יבישי' ומז"ה אומר שיוצאין בכמושין. ולי נראה שהעלים צריכין שיהיו לחים ולא כמושין, ובקלחים אפילו יבשין, כמבואר בקונטרס הראייות, וכן הוא בתלמוד ארץ ישראל [פ"ב ה"ה]. אין יוצאין בהם לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין בין עלים בין קלחים, לפי שאין בהם טעם מרור וכולן מצטרפין בכזית. ואין יוצאין במרור האסור באכילה, לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה כמו שביארנו לעניין מצה. אע"פ שיוצאין בכל הירקות המרים כמו שביארנו, החזרת היא מצוה מן המובחר. אמרו חכמים מעשה המצריים נמשלו כחזרת, מה חזרת תחלתו מתוק וסופו מר, אף המצריים בתחלה אמרו [בראשית מ"ז] במיטב הארץ ואחר כך [שמות א'] וימררו את חייהם.
<h2>דף לט:</h2>
אין שורין את המורסן לתרנוגלין, שמא יבא לידי חימוץ, אבל חולטין אותו ברותחין. האשה לא תשרה את המורסן ותוליך בידה למרחץ, שמא יבא לידי חימוץ, אבל שפה היא מורסן יבש על בשרה. מצה הנאפת כל צרכה, אע"פ שטחנה ועשאה כמין קמח מותר לבשלו במים או לעשותו בצק ואינו בא לידי חימוץ לעולם. וכן אם הרתיח המים מותר לתת לתוכו דגן או קמח או כל מיני עיסה. [אבל אם לא היו רותחין] אע"פ שהרתיחם אחר כן ונתבשלו שם יפה יפה (אי) אפשר שיבואו לידי חימוץ בעוד שהם מתבשלות. ולפיכך אין מוללין את הקדירות בקמח, בין יש בהן חומץ בין אין בהן חומץ, שמא יחמיץ בעוד שהוא מתבשל. אין מוללין אפילו בקמח שלקלייות שמא לא נאפו כל צרכן והקמח שלהן בא לידי חימוץ, ומז"ה מתיר, וכדברי (המתירין) [האוסרין] נראה לי, כמבואר בקונטרס הראייות. ולא התירו למלול אלא בקמח עדשים או בקמח מצה שנאפה כל צרכה. היתה הקדירה רותחת, מוללין אותה אפילו בקמח דגן, הואיל והתבשיל רותח כבר זה הוא חלוט שאינו בא לידי חימוץ.
לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו, מפני שהן מחמיצות. ונראה בעיניי שכמו שהרוק מחמיץ כך כל שאר משקין מחמיצין, חוץ ממי פירות בלבד. וכן החטים שבבורות שהן מטונפות בזיעת הבורות או בלחלוחית שבסלע הרי אילו חוששין בהן משום חימוץ, כמבואר בקונטרס הראייות.
קמח שיורד לתוכו דלף אפי' כל היום אינו בא לידי חימוץ, והוא שיורד טפה אחורי טפה ואינו פוסק. מותר לבשל הקמח בשמן ומלח, וכן מותר ללוש אותו בשמן או בשאר מי פירות, שמי פירות אינן מחמיצין [וכן הכרמל כשמהבהבין אותו באור ויוצאין מימיו אין חוששין בו משום חמוץ, שמי פירות אינן מחמיצין].
<h2>דף מ.</h2>
[ואל יחלוט אדם שני חטין במים רותחין, שמא ירסק זה בזה וישב אחד בסדק חבירו ואין הרותחין שולטין בו לבשלו מכל צדדין, ויבא לידי חימוץ]. אע"פ שחכמי התלמוד התירו החלוט כמו שביארנו כבר, הגאונים הקדמוני' אסרו אותו, לפי שאין הכל בקיאין בחליטה, שמא לא ירתיחו המים יפה יפה או שמא ינוחו מרתיחתן, ואמרו שלא רצו להתיר מי שעורים שהם על ידי חליטה אפילו לחולה אם אין בו סכנה, וכבר פשט איסורן בכל ישראל. לפיכך אסור לחלוט ברותחין בזמן הזה כל מיני דגן, [וכן אסור לטגן בשמן רותח כל מיני דגן] וכן אסור לחלוט מורסן לתרנוגלין במים רותחין מתקנת הגאונים, שכך הוא איסור הנאה כמו איסור אכילה. ורבי' משה מתיר ללוש מורסן לתרנוגלין ומאכילן מיד, [או נותן לפניהם] והוא עומד עליהם עד שלא ישהא לפניהם כדי הילוך מיל.
אין לותתין את השעורים בפסח, ששורין אותן במים מעט כדי להסיר קליפתן בשעת הטחינה, ואם לתת אותן [רואין אם] מניחין אותן על פי הביב שאופין בו חלות ואם מתבקעות אסורות, ויש אומ' על פי חבית שליין מניחין אותן ואם מתבקעות מריח היין אסורות ואם לאו מותרות. החטים מותר ללתות אותן, שהם חזקים מן השעורים וצריך להזהר בהם שלא יבואו לידי חימוץ, וכבר אסרו הגאונים הקדמונים הלתיתה שאין כל אדם יודע להזהר בדבר ופשט איסורן בכל ישראל.
מצוה להצניע חטים למצות מצה שללילה הראשון משעת הקציר, ומשמרן שלא יבואו עליהם מים, שנאמר [שמות י"ב] ושמרתם את המצות, כל שימור שיכול לעשות יעשה. אם לא שמרן מתחלה לוקח חטים מן השוק, ואפי' חטים הבאים בספינה ואינו חושש שמא באו עליהם מים, ומעיין בהם ומדקדק בהם שמא יראה גרעין מקולקל ומשונה מן השאר משליכו, וכן בדברי הגאונים, ושומרין אותו משעת טחינה. אם לא מצא חטים קונה קמחים וסלתות מן הגוי' ויוצא בהם כמו שביאר מז"ה, אבל בצק שלשו הגוי אע"פ שיודע שאין בו חימוץ ומותר באכילה אין יוצא בו ידי חובתו משום מצה, הואיל ולא נילוש לשם מצת מצוה.
<h2>דף מ:</h2>
תבואה שנישורת במים, אפילו אם נישורת בעודה מחוברת לקרקע לאחר שיבשה ועומדת ליקצר, הרי זו חוששין על חימוצה, כמבואר בקונטרס הראייות, ואסור לקיימה בפסח, ואסור למוכרה לגוי שמא יחזור וימכרנה לישר' לצורך הפסח, אבל מוכרה לישראל לזה מעט ולזה מעט כדי שתכלה קודם הפסח. וכן בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי, שמא יחזור וימכרנו לישראל. וכן לא יעשנו מרדעת לחמורו, שמא ישכח ויטלה אותו על בגדיו, אבל עושה אותו תכריכין למת.
אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת, שעל ידי החומץ הוא מחמיץ, ואם נתן ישרף מיד. ואין נותנין לתוך החרדל, ואם נתן יאכל מיד, שהוא ממהר להחמיץ יותר מן המים.
<h2>דף מא.</h2>
יוצאין ברקיק השרוי, והוא שלא נימוח. ואם היה מבושל אע"פ שלא נימוח אין יוצאין בו.
<h2>דף מב.</h2>
מי תשמישו שלנחתום שופכן למקום מדרון, שלא יתקבצו למקום אחד ויחמיצו. ואם היו מועטין שאינן יכולין להתקבץ שופכן בכל מקום. אשה לא תלוש במים שנשאבו בו ביום, אלא אם נשאבו מאמש ולנו בלילה שהן (חמין) [קרים] ביותר בימי הפסח. וכן לא תלוש אשה בחמה, וביום המעונן לא תלוש תחת הרקיע כל עיקר אלא בתוך ביתה, לפי שחום השמש שולט ביום המעונן בכל מקום מגולה, כמו שמבואר בפרק אמ' להם הממונה [יומא כ"ה ע"ב]. וכן לא תלוש אשה במים שנפשרו באור או בחמה. עברה ולשה באחת מכל אלה שביארנו הפת אסורה, ואין לחלק בהן, כמבואר בקונטרס הראייות. ויש דברים שאע"פ שהן אסורין לכתחילה אם עברה ולשה הפת מותרת, כגון אם עברה ולתתה השעורים או אם עברה [ועשתה סריקין המצויירין, כמו שביארנו למעלה. וכן אם עברה] ולשה יותר מן השיעור, שאין לך לאסור אלא מה שאסרו חכמים, כמבואר בקונטרס הראיות. אשה שהיא לשה ואופה צריכה שני כלים שלמים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו ידיה המתחממות במשמוש הפת, כדברי רבינו חננאל. ולדברי מז"ה אע"פ שאינה אופה צריכה לצנן ידיה, מפני שמתחממות במשמוש העיסה.
אילו עוברין בפסח, כותח הבבלי שעושין אותו ממי החלב ונותנין בו חתיכות שלחמץ, ושכר המדי שמטילין בו שעורים, וחומץ האדומי שנותנין שעורים ביין ל[ה]חמיצו, וזיתום המצרי שיש בו שעורים וכרכום ומלח והשעורים מחמיצין על ידי תערובת מים שבהם, שאם אין בהם מים מי פירות לבדם אין מחמיצין, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"א]. ועוברין על כל המינין הללו בבל ייראה ובל ימצא, ולוקין על אכילתן ואין חייבין עליהן כרת, שלא חייבה תורה כרת אלא על האוכל חמץ גמור בעינו ולא כאלה שהן על ידי תערובת.
זומן שלצבעים, והוא שנותנין סובין במים ושורין בהם הבגדים הצבועין, ועמילן שלטבחים שהוא פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחין אותה על פי הקדירה ושואבת הזוהמא, וקולן שלסופרים שהוא כעין לישה שהסופרים מדבקין בו נייריהן והרצענין מדבקין בו סנדליהן, כל אלה אע"פ שהן חמץ בעינו הואיל וחימוצ' קשה לוקין על אכילתן, ואין חייבין עליו כרת, ועוברין עליו בבל ייראה ובל ימצא, וכן כל הדומה לזה.
<h2>דף מג:</h2>
מצוה לוכל מצה בערב הפסח, ומצותו בלילה הראשון בלבד, שנ' [שמות י"ב] בערב תאכלו מצות, ושאר כל ימי הפסח אם רצה לוכל מצה אוכל ואם רצה אינו אוכל, ובלבד שלא יאכל חמץ, כמבואר בפרק אחרון [ק"כ ע"א]. ואפי' נשים חייבות באכילת מצה, כמו שמבואר בפרק שלפנינו.
<h2>דף מד.</h2>
אפילו אכל כזית מן הכותח לוקה עליו, הואיל ויש בו טעם מן החמץ אע"פ שרובו היתר מצטרף [ה]התר עם האיסור והרי הוא כאלו הזית כולו איסור, כמבואר בקונטרס הראייות. נתערב החמץ במינו, הרי הוא בטל מן התורה ברוב ההיתר ואין איסורו אלא מדברי סופרים, והוא שנימוח ואינו ניכר החמץ בעינו, אבל אם החמץ ניכר בעינו ואוכלו יחד עם ההיתר מצטרף היתר עמו להשלימו לכזית לחייבו מלקות ולא כרת, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן באיסורי נזיר ההיתר מצטרף לאיסור, שאם שרה פתו ביין ואכל כזית מן הפת השרוי אע"פ שאין בו כזית יין ואין בו ממשו אלא טעמו שליין הרי זה לוקה עליו, שנ' [במדבר ו'] וכל משרת ענבים לא ישתה. בשאר האיסורין אין ההית' מצטרף לאיסור, שאם נתערב חלב או ערלה וכלאי הכרם בהיתר אין לוקין עליו עד שיאכל כזית מן האיסור עצמו בכדי אכילת פרס, ואם היה אוכל כזית מן האיסור לבדו והיה אוכלו מעט מעט, אם שהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס אינו מצטרף ללקות עליו, ושיעור פרס הוא ארבעה בצים, כמבואר בקונטרס הראייות. שתי קופות אחת שלחולין ואחת שלתרומה, ולפניהן שתי סאין אחת שלחולין ואחת שלתרומה, ונפלו אילו לתוך אילו, הרי החולין מותרין, הואיל ותרומה בזמן הזה מדברי סופרים תולין להקל ואומרין חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה, וכן כל הדומה לזה.
<h2>דף מה.</h2>
בצק שבסדיקי עריבה, אם היה בשולי העריבה שהוא מקום עשוי לחזק בו את מי העריבה הרי זה בטל ואין חייב לבער, ואפי' אם יש בו כזית במקום אחד. ואם היה בדופני העריבה כזית חייב לבער, פחות מכזית במקום אחד אינו חייב לבער. ואם היה בשפת העריבה אפילו פחות מכזית במקום אחד חייב לבער, והוא שיהיה חצי זית במקום אחד וחצי זית במקום אחר שראויין להצטרף בכזית, אבל אם לא היה שם אלא חצי זית לבדו אינו חייב לבער. ויש אומ' שכל מקום שיש כזית במקום אחד אפילו בשולי העריבה חייב לבער, וכך היא שטת רבינו יצחק בפסקיו. ונראה בעיניי להחמיר כדבריו, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן כפת שאור שייחדו לישיבה, אע"פ שאינו עומד לאכילה חייב לבער, ואם טח פניו בטיט אינו חייב לבער. שני חצאי זתים בשני מקומות שלדופני העריבה וחוט שלבצק ביניהן, רואין כל שאילו יינטל החוט ניטלין עמו חייב לבער, ואם לאו אינו חייב לבער, שאינן דומין לזית במקום אחד. בד"א בעריבה, אבל בבית אפי' אינו כזית במקום אחד אלא חצי זית בזוית זה וחצי זית בזוית זה חייב לבער, בין שהיו קבועין בין שלא היו קבועין, כמבואר בקונטרס הראייות. ונראה בעיניי ששפתי העריבה הרי הן כבית שאין דרך להניח הבצק שם, ופעמים שמקבצן ונעשין זית במקום אחד, כמבואר בקונטרס הראייות. ומז"ה אומר שאף בבית אין צריך לבער אלא פירורין שלעיסה, אבל פירורין שלפת אינן נחשבין לכלום. ואני אומר שאף פירורין שלפת מבע(י)רין אותן לכתחילה כשהן נראין לעין, כדרך שאמרו בפירורין שלעיסה, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף מה:</h2>
הפת שעיפשה חייב לבער, מפני שראוי לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות. עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח, תוך שלשה ימים חייב לבער (לאחר) [קודם] שלשה ימים אינו חייב לבער, הואיל ועברו עליו שלשה ימים כבר נתקלקל והבאיש והרי הוא כעפר. ואם נתן לתוכה עורות אפילו עבר עליו יום אחד ואפילו שעה אחת אינו חייב לבער. מלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער. וכן הקילור והאספלנית והרטייה שנתן לתוכן קמח אינו צריך לבער, כמו שמבואר בתוספתא [פ"ג ה"ב]. ונראה בעיניי שלא אמרו כך אלא כשנסרחו ונתקלקלו, אבל אם לא נסרחו חייב לבער, שהרי אמרו [לעיל ל"ט ע"ב] לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות.
היה חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, או שני בתים זה לפנים מזה והיו בהן חצי זית בזה וחצי זית בזה, הרי זה ספק בתלמוד, ואינו חייב לבער מספק אלא מבטלן בלבו ודיו, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף מו.</h2>
בצק החרש ששהה ואין חימוץ ניכר בו, אם יש בצק אחר שנילוש עמו שהחמיץ אף זה אסור. ואם אין שם בצק אחר אם שהת' האשה בעיסה זו כדי הילוך מיל יותר ממה שרגילה לשהות כשיעור שאמרו חכמים, הרי בצק זה אסור. ויש אומרין אם שהת' מעת שהגביה ידה ונתעסקה בדבר אחר כדי הילוך מיל הרי זה אסור, ושיעור מיל אלפים אמה. בתלמוד ארץ ישראל [ה"ב] מפרש שיעור השהייה כדי הילוך ארבעת מילין, ולא נאמר השיעור ההוא אלא משתתחי' ללוש את הבצק עד שתדביקהו בתנור. ונראה בעיניי שאע"פ שלא לשה האשה יותר מן השיעור שאמרו חכמים ולא הגביה ידה מן העיסה כל עיקר אלא שהיתה עושה רקיקין דקין ביותר והיתה מתעצלת בהן, אם שהת' בהן כדי הילוך ארבעת מילין הרי הבצק אסור ואע"פ שאין סימן חימוץ ניכר בו, כמבואר בקונטרס הראייות.
לתפילה ולנטילת ידים שיערו חכמים ארבעת מילין. לתפלה כיצד, היה מהלך בדרך והגיע עת להתפלל, אם יש בית הכנסת לפניו ברחוק ארבעת מילין הולך ומתפלל שם, וכן ביארו המורה ומז"ה, אבל רבינו חננאל ביאר שהולך ארבעת מילין ליטול ידיו לתפלה. וכן לנטילת ידים אם היה צריך לוכל והיו מים לפניו עד ארבעת מילין ימתין מלוכל עד שילך שם ויטול ידיו. בד"א כשהיו לפניו, אבל אם היו לאחוריו אפילו מיל אינו חוזר, ואם היה פחות ממיל חוזר.
אסור להפריש חלה מעיסה ביום טוב שלפסח, שאם יניחנה עד מוצאי יום טוב הרי היא מחמצת, ולאופותה אינה רשאי מפני שאינה ראויה לאכילה, ולא התירה תורה ביום טוב אלא מלאכת אוכל נפש [בלבד], ולשורפה עיסה אינו יכול לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, וכן אין מאכילין אותה לבהמה חייה ועוף. כיצד הוא עושה, אופה תחלה כל הפת ואחר אפייתו מפריש אחת מן החלות וקורא עליה שם חלה ומניחה, ובמוצאי יום טוב שורפה. והמורה אומר שאם רוצה יכול לבצוע מכל אחת [ואחת] דבר מועט ולקרוא עליו שם חלה כמו כן. בד"א בחלת ארץ ישראל, אבל בחלת חוצה לארץ מפרישה מן העיסה אם ירצה ומותר לאופותה ביום טוב, [מפני] שהיא מותרת לכהן קטן שלא ראה קרי מימיו, שאין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו, כמו שמבואר בבכורות בפרק עד כמה [כ"ז ע"א]. וכהן גדול שטבל לקירויו או כהנת שטבלה לנדתה הרי היא ככהן קטן, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק בנות כותים. ואם אין שם כהן קטן או כהן שטבל מפריש לאחר אפייתו כמו שביארנו, וכך היא שטת מז"ה. וכן אם רצה מבטלה לחלת חוצה לארץ ברוב חלות שלהיתר והיא מותרת אפילו לכהן שלא טבל. ויש שאומרין שהיא מותרת על ידי ביטול אפילו לישראל, וכן נראה בעיניי עיקר כמבואר בקונטרס הראיות. ועוד אמרו בחלת חוצה לארץ שאם רוצה אוכל והולך ואחר כך מפריש, וכל זה מבואר בפרק עד כמה [שם].
<h2>דף מח.</h2>
האשה לא תלוש עיסה אחת בפסח אלא כשיעור המתחייב בחלה בלבד, שהוא ארבעים ושלש וחומש ביצה. כיצד משערין, מביאין כלי מלא מים על כל גדותיו ונותנין הבצים לתוכו ומים הנשפכין ממנו ממלאין מהם כלי קטן, וכפי מה שממלאין אותו מים כך ממלאין אותו קמח, ואותו הקמח הוא שיעור המתחייב בחלה, פחות מכן פטור מן החלה. ונראה בעיניי שאפילו הרבה נשים שאופות בהרבה תנורים אסור להם בפסח ללוש בבת אחת יותר משיעור חלה, שאיפשר שריבוי הבצק יבא לידי חימוץ אפי' בשהייה מועטת, אלא כל אחת תלוש בפני עצמה כשיעור חלה, כמבואר בקונטרס הראייות. ויש מחכמי התלמוד שהיו מחמירין על עצמן והיו לשין בפסח מעט מעט כמו חצי קב בכל פעם ופעם כדי להזהר מן החמוץ, ומפני שלא היה בהן שיעור חלה היו מקבצין אחר כך כל החלות שלכל האפייות ונותנין אותן לסל והסל מצרפן לחלה כאילו נילושו כולן כאחת והיו מקיימין בהן מצות חלה.
<h2>דף מח:</h2>
הסל מצרף חלות שבתוכו לחייבן בחלה אע"פ שאין נוגעות זו בזו, אבל התנור אינו מצרף חלות שבתוכו לחלה אלא אם כן היו (נוגעות) [נושכות] זו בזו ומדובקות זו בזו. ומז"ה אומר שאף התנור מצרף כמו הסל, ואין אני רואה דבריו, כמבואר בקונט' הראייות, ושטת המורה כדבריי. נתן כל החלות על גבי טבלה שאין להם לבזבז ואין בה בית קיבול הרי זה ספק בתלמוד אם מצטרפות ואם לאו, לפי שאינן עומדות בתוך כלי אלא באויר כלי ומספק ראוי לפטור בחלת חוצה לארץ שהיא מדברי סופרים. לפיכך צריך שיתן כל החלות שלשיעור חלה תוך הכלי משפתו ולמטה כדי לצרפן צירוף יפה ולא יעמדו מקצתן משפתו ולמעלה, וכן מבואר בספר התרומה.
שתים ושלש נשים רשאות לאופו' בתנור אחד, ובלבד שלא תמתין אחת לחברתה. כיצד, הראשונה לשה, גמרה מללוש מתחלת לערוך והשנייה מתחלת ללוש אחריה. גמרה ראשונה לערוך מתחלת לאופות, והשנייה מתחלת לערוך אחריה, והשלישית מתחלת ללוש. גמרה ראשונה לאופות השנייה אופה אחריה, והשלישית עורכת, והראשונה חוזרת ללוש פעם שנייה, ועל דרך זו חוזרות חלילה, בין שהיו שלש נשים בין שהיו שתים. כל זמן שעוסקות בבצק על דרך שביארנו אינו בא לידי חימוץ, הואיל ואין אחת ממתנת לחברתה. ומז"ה מתיר להסיק האשה התנור אחר שתערוך, ואני אומר שאסור להפסיק בין עריכה לאפייה, אלא צריך שיוסק התנור תחלה שאחר עריכה תאפה מיד, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן לא תגביה אשה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת, כמו שמבואר בפרק שלמעלה [מ"ב ע"א], שאם לא תאפה הפת מיד שמא יבא לידי חימוץ.
וכן בצק שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מפני פחדו ונשתנה דמותו, הואיל ולא נגמר חימוצו אין חייבין כרת על אכילתו אלא מלקות, ואם היה בו סדקים כקרני חגבים הרי זה נגמר חימוצו וחייבין עליו כרת, ובין חמץ שנתחמץ מאיליו ובין נתחמץ מחמת דבר אחר חייבין עליו כרת, בין שאור בין חמץ שיעורן שוה בכזית בין להתחייב על אכילתן בין לעבור בבל ייראה, כמו שמבואר בפרק [קמא] ביצה [ז' ע"ב].
<h2>דף מט.</h2>
ההולך לשחוט את פסחו או למול את בנו או לוכל סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור, ואם לאו יבטל בלבו, לפי שסעודת אירוסין מצוה בין סעודה ראשונה בין סעודה שנייה שלסבלונות, כמבואר בקונטרס הראייות. היה הולך להציל מיד הגוים או מן הנהר או מן הדליקה [או מן המפולת] יבטל בלבו, שאין פנאי לחזור. היה הולך לשבות שביתת הרשות, כגון לערב עירובי תחומין לצורך יום טוב הרי זה יחזור מיד. ועד כמה הוא חוזר, עד כביצה. היה פחו' מכביצה מבטלו ודיו.
כל סעודה שאינה שלמצוה אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה, ואי זו היא כגון בת כהן לישראל בת תלמיד חכם לעם הארץ. ואמרו חכמים בת כהן לישראל אין זיווגן עולה יפה, וסוף שהיא אלמנה או גרושה או זרע אין לה, ויש אומרין או קוברה או קוברתו או מביאתו לידי ענייות. ואם היה ישראל תלמיד חכם ראוי להדבק בזרעו שלאהרן, וכל שכן שתורה וכהונה מעשרתו. כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה, שנ' [כ"ב ע"א] ואוכלים כרים מן הצאן ועגלים מתוך מרבק לכן עתה יגלו בראש גולים. תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום סוף מחריב את ביתו, ומאלמן את אשתו ומיתם את בניו, ותלמודו משתכח, ומחלוקות רבות עליו, ודבריו אינן נשמעין, ומחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו, וגורם שם רע לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. למה תלמיד חכם [דומה] בפני עם הארץ, בתחילה דומה לקיתון שלזהב, סיפר עמו דומה לקיתון של (ארס) [כסף], נהנה ממנו דומה לקיתון שלחרס, כיון שנשבר אין לו תקנה, כמו שמבואר בפרק (נגמר הדין) [ארבע מיתות] [נ"ב ע"ב].
<h2>דף מט:</h2>
לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור, לא מצא בת גדולי הדור ישא בת ראשי כנסייות, לא מצא בת ראשי כנסייות ישא בת גבאי צדקה, לא מצא בת גבאי צדקה לא ישא בת עמי הארץ מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ ועל בנותיהן הוא אומר [דברים כ"ז] ארור שוכב עם כל בהמה. לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם, משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל. ולא לעם הארץ דבר כעור ואינו מתקבל.
ששה דברים נאמרו בעם הארץ, אין מוסרין לו עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין לו את הסוד, ואין ממנין אותו אפיטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותו על הקופה, ואין מתלוין עמו בדרך. ורבינו יצחק אומר שלא נאמר כן אלא בעם הארץ שהוא חשוד על הגנבה וחשוד על שפיכות דמים וחשוד על העריות, אבל עם הארץ שאינו חשוד אע"פ שאינו במקרא ובמשנה הואיל וישנו בדרך ארץ ובמצוות ואינו חשוד על השבועה ועל הגזל מקבלין ממנו עדות, כמו שמבואר בפרק חומר בקודש [כ"ב ע"א].
<h2>דף נ.</h2>
אע"פ שהשם נכתב ביו"ד ה"א אינו נקרא אלא באל"ף דלת, שנ' [שמות ג'] זה שמי לעלם וזה (זה) [זכרי] לדור דור, אל תקרי לעולם אלא לעלם, לפי שהוא בלא וו אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דלת.
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות [מלאכה אין עושין]. אין עושין מלאכה מהנץ החמה ואילך, ומחצות ואילך אסור לעשות מלאכה בכל מקום, והעושה מלאכה בערבי פסחים אחר חצות משמתין אותו. שאר ערבי ימים טובים וערבי שבתות העושה מלאכה בהם כל היום אין משמתין אותו, אלא שאמרו חכמים העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם. וכן העושה מלאכה במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים אינו רואה סימן ברכה. וכן העושה מלאכה בתענית ציבור אינו רואה סימן ברכה.
<h2>דף נ:</h2>
אע"פ שאדם רשאי לעשות מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים [עד המנחה] כמו שביארנו, מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה כל עיקר אין עושין, וכן אם נהגו שלא לילך בערב שבת מעיר לעיר אינם רשאין לילך, ואע"פ שאין הבנים יכולין לעמוד במנהג אבותיהם שהם עניים וצריכין לילך כדי להשתכר, אינן רשאין לשנות מנהג אבותיהם, שנ' [משלי א'] שמע בני מוסר אביך. יש זריז ונשכר יש זריז ומפסיד, יש שפל ונשכר יש שפל ומפסיד. כיצד, העושה מלאכה כל ימי השבת ובערב שבת אינו עושה הרי זה זריז ונשכר, העושה מלאכה כל ימי השבת ועושה מלאכה גם בערב שבת הרי זה זריז ומפסיד. ואם אינו עושה מלאכה כל ימי השבת וגם אינו עושה מלאכה בערב שבת הרי זה שפל ונשכר, ואע"פ שאינו מתכוין לכבוד השבת ראוי לקבל שכר, שאף העושה מצוה שלא לשמה מקבל עליה שכר ואם אינו עושה מלאכה כל ימי השבת ועושה בערב שבת הרי זה שפל ומפסיד.
הנותן עיניו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם. וכן שכר התורגמן שמשמיע דבר הדרשן לעם אין בו סימן ברכה, מפני שנראה כנוטל שכר בשבת. וכן המשתכר במעות שליתומים אין בו סימן ברכה, שהיתומים אינן בני מחילה. כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסק במלאכ' שמים לרבות מוכרי תכלת אינן רואין סימן ברכה לעולם כדי שלא יתעשרו, שאילמלי שיתעשרו אינן עושין, ואם עסוקין לשמה רואין סימן ברכה.
<h2>דף נא.</h2>
מקום שנהגו להפריש חלה מן האורז, אם היה רוב מאכלם אורז הרי אילו חייבין לעמוד במנהגם שלא תשתכח תורת חלה מהם, ואם היה רוב מאכלם דגן, שהם חמשת מיני תבואה, מבטלין המנהג שלהן, שמא יבואו להפריש מן האורז על הדגן וכסבורין שהדגן מתוקן ואינו מתוקן, שאין חלת האורז חלה, או שמא יבואו להפריש מן הדגן על האורז והרי אותה חלה עומדת בטבלה ואסורה בין לכהנים בין לזרים, לפי שאין האורז צריך תיקון שאינו מין דגן. ו[כן] מקום שנהגו בו הציידין שלא לצוד דגים בחולו שלמועד אינן חייבין לעמוד במנהגם, מפני שהם ממעטין בשמחת הרגל, וזה מבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"א]. ונראה בעיניי שיש לומר גם כן במה שנהגו במקומינו שלא לוכל בשר משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב חייבי' לעמו' במנהגם, אבל בשבת אינן חייבין לעמוד במנהגם, מפני שממעטין בכבוד שבת. כלל אומר, כל מנהג שנהגו לכבוד שמים ואין בו נדנוד עבירה חייבין לעמוד במנהגם, ואם יש בו נדנוד עבירה אין עומדין במנהגם, כמבואר בקונטרס הראייות.
יוצאין בקורדקסין בשבת, ובמקום שנהגו שלא לצאת בהן אין יוצאין, שגזרו עליהן שלא ישמטו ויבא להביאן ארבע אמות ברשות הרבים. וכן יושבין בספסלי גוים בשבת, ומקום שנהגו שלא לישב מפני שדרכן לישב בהן לסחורה אין יושבין, וההולך שם אינו רשאי להתיר בפניהם אם היו עמי הארץ, אע"פ שדעתו לחזור למקומו שנוהגין שם ההיתר.
עם הכל אדם רוחץ במרחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אחותו, מפני שהוא מהרהר שזה בא על אחותו וכן מהרהר על אביו שמכאן יצא הוא ועל חמיו שמכן יצאת אשתו. ובמקום שנהגו שלא לרחוץ שני אחין כאחד אין רוחצין, שגזרו באחיו משום בעל אחותו. תלמיד לא ירחוץ עם רבו, ואם רבו צריך לו מותר.
ההולך ממקום שנהגו לעשות מלאכה בערב הפסח עד חצות למקום שנהגו שלא לעשות, נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם, והוא שדעתו להשתקע שם ואין דעתו לחזור למקומו, אבל אם דעתו לחזור למקומו הרי זה עושה כמנהג מקומו ועושה מלאכתו בצניעה אבל לא בפרהסייא בפני עם הארץ, שכל הדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן, לפי שעמי הארץ באין להקל באיסורין. וכן ההולך ממקום שעושין ימים טובים שלפסח ושלעצרת ושלסוכות יום אחד למקום שעושי' שני ימים טובים ודעתו לחזור עושה שם מלאכה ביום טוב שיני כמנהג מקומו במדבר שאין בני אדם מצויין שם, אבל ביישוב שבני אדם מצויין שם אל יעשה שום מלאכה שאינו רשאי להתיר בפניהם. ובמקום שעושין שני ימים אם עשה אחד מלאכה ביום טוב שיני משמתין אותו, ואם היה תלמיד חכם מלקין אותו, שחולקין לו כבוד שלא לנדותו. וכן ההולך ממקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערב הפסח למקום שנהגו לעשות נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם ואינו עושה מלאכה, והוא שדעתו לחזור למקומו, אבל אם אין דעתו לחזור למקומו עושה עמהם מלאכה כמנהג בני המקום, כמבואר בקונטרס הראייות [וכן מבואר בפרק ראשון שלחולין [י"ח ע"ב] וכן בשאר כל המנהגות].
<h2>דף נג.</h2>
מקום שנהגו לוכל צלי בלילי פסחים אוכלין משום זיכר לפסח, ואפילו בשר עגל ואפילו בשר עוף, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ד]. מקום שנהגו שלא לוכל צלי אין אוכלין, שנראה כאוכל קדשים בחוצה לארץ. אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח, מפני שנראה כמקדיש בהמתו מחיים ונמצא כאוכל קדשים בחוץ. ומותר לומר חטים אילו לפסח, שהדבר ידוע שאין דעתו אלא לשומרם למצת מצוה ולא לקנות מהן פסח. ואסור לוכל גדי מקולס בלילי פסחים, שנראה כמקדיש לפסח ואוכל קדשים בחוץ, ואע"פ שלא פירש ואמר הרי זה לפסח. ואי זה הוא גדי מקולס, כל שצלאו כולו כאחד ראשו על כרעיו ועל קרבו. נחתך ממנו אבר אחד אין זה גדי מקולס, וכן אם נשלק ממנו אבר אחד אע"פ שהוא מחובר בו אין זה גדי מקולס, כמו שמבואר בפרק כיצד צולין [ע"ד ע"א].
<h2>דף נג:</h2>
מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכיפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין, ואילו ואילו לא נתכונו אלא לדבר אחד, שיש מקום שנהגו להדליק שלא לשמש מטתן לאור הנר ויש מקום שנהגו שלא להדליק שלא יראה את אשתו ויתאוה לה וישמש בבית אפל. ובכל מקום מדליקין בבתי כנסייו' ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים.
<h2>דף נד.</h2>
מברכין על הנר בורא מאורי האש בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכיפורים, לפי שהנר היה אסור בשבת וביום הכיפורים ואור היוצא מן העצים ומן האבנים אין מברכין (עליה) [עליו] אלא למוצאי שבת, הואיל ותחלת ברייתו הוא.
<h2>דף נד:</h2>
מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים ועוברות ומיניקות מתענות ומשלימות כדרך שמשלימות ביום הכיפורים, ובין השמשות שלו אסור בין בכניסתו בין ביציאתו, ואפי' אם היה סמוך לשבת, כמבואר בקונטרס הראייות. ואסור לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור ביום הכיפורים. אין בין ט' באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר. כיצד, הרי שהיה בספינה או במדבר ואינו יודע מתי הוקבע ראש חודש או ביום ראשון או ביום שיני הרי זה עושה יום הכיפורים שני ימים ותשעה באב אינו עושה אלא יום האחרון.
<h2>דף נה.</h2>
אף במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות, מלאכה שהתחיל בה קודם ארבעה עשר גומרה בארבעה עשר, והוא שתהיה אותה המלאכה לצורך המועד, אבל אם אינה צריכה לצורך המועד אפילו לגמור אסור, ולהתחיל בה אסור אע"פ שהיא לצורך המועד, ואפילו צלצול קטן שראוי לגומרו קודם חצות. שלש אומנייות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ואע"פ שהתחיל בהם בו ביום ואפי' במקום שנהגו שלא לעשות ואילו הן החייטי' והספרין והכובסין שהתירו לתפור ולספר ולכבס לצורך המועד. ונראה בעיניי שאף שאר המלאכות שאסור לעשותן על ידי ישראל מותר לעשותן על ידי גוי בערב הפסח, שלא אמרו כל שאין אתה עושה אין אתה אומר לגוי ועושה אלא במועד, אבל בערב הפסח מותר לעשות כל מלאכה על ידי גוי, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף נה:</h2>
מושבין שובכין לתרנוגלין בי"ד, לפי שאין מלאכה זו דומה לשאר מלאכות, ובחולו שלמועד אסור. ותרנגולת שברחה מעל הבצים מחזירין אותה למקומה אפי' בחולו שלמועד, ואע"פ שלא ישבה עליהן עדין שלשה ימים, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן אם מתה מושיבין אחרת תחתיה. בד"א שמחזירין אותה כשלא עברו ג' ימים למורדה, אבל אם עברו עליה ג' ימים למורדה אין מחזירין אותה, לפי שאין תקנה בחזרתה. גורפין הזבל מתחת רגלי הבהמה ומוציאין אותו לאשפה בארבעה עשר, ובחולו שלמועד מסלקין אותו לצדדין. וכן הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין בחולו שלמועד, ואם נעשית חצר כרפת בקר שיש שם זבל מרובה ואין מקום לסלקו שם מוציאין אותו לאשפה. מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בארבעה עשר אע"פ שאינן לצורך המועד, ובחולו שלמועד אין מביאין אלא לצורך המועד, כגון כדים מבית הכדר וכוסות מבית הזגג. אבל כלים שאינן לצורך המועד, כגון צמר מבית הצבע וכיוצא בהן אין מביאין, וכל שכן שאין מוליכין, ואם אין לו לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ומניח הכלים אצלו, ואם אינו מאמינו מניחן בבית הסמוך לו, ואם מתיירא שמא יגנבו מביאן בצניעה בתוך ביתו. הרכבת דקלים הרי היא אסורה בארבעה עשר כשאר כל המלאכות.
<h2>דף פו:</h2>
בני חבורה שהשכירו להם שמש לשמש אותם הרי אילו נכנסין בשלשה ומשמש לפניהן, אבל אם נכנס אחד או שנים אין לו לשמש ליחידים. נכנסו שלשה ויצא אחד הרי זה משמש ליחידים הנשארים, והוא שנכנסו בשעה שבני אדם דרכן ליכנס בסעודה, (ולא) [וגם] הודיעו לשמש, שזה דרכם לצאת אחד אחד וצריך לשמש ליחידים הנשארים, וזה מבואר בפרק כיצד צולין [פ"ו ע"ב] וכן ביאר שם המורה. בני חבורה שנשתתפו סעודתן לוכל בשותפות, אם היו ידיו שלאחד מהם יפות שהיה אוכל יותר מן האחרים, רשאין לומר לו טול חלקך וצא. וכן אם בא למנות אחרים עמו בחלקו אע"פ שאין אוכלין יותר מחלק אחד רשאין לומר לו טול חלקך וצא, שלא כל הימנו להרבות עליהם דעות בני אדם. ואם אינו ממנה אחרים עמו וגם לא היו ידיו יפות אינן רשאין ליחלק, אלא אוכלין בשותפות כמו שהתנו ביניהן אך אם ניאותו כולן כאחד, ועניין זה מבואר בפרק האשה [פ"ט ע"ב].
<h2>דף צט:</h2>
יש מקומות שנוהגין הבכורות להתענות בערבי פסחים, ויש להם סמך בתלמוד ארץ ישראל [ה"א]. ערבי שבתות וערבי ימים טובים אוכל והולך כל היום כולו. ומז"ה אוסר אף בערבי שבתות וערבי ימים טובים כמו שאסרו בערבי פסחים, ואין שטת התלמוד כדבריו, שלא אסרו אלא בערבי פסחים בלבד, כמבואר בקונטרס הראייות.
ערב פסחים סמוך למנחה, שהוא מסוף תשע שעות ולמעלה, לא יאכל אדם עד שתחשך, כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה. ולא אמרו כן אלא בפת שאינו לא חמץ ולא מצה, כגון מצה עשירה או בצק שלגוים שאין אדם יוצא בהם משום חובת מצה, אבל אם היה חמץ הרי הוא אסור מארבע שעות ולמעלה, ואם היה מצה הרי זה אסור כל היום כולו, שהרי אמרו האוכל מצה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"א].
אפי' עני שבעניים לא יפחתו לו מארבעה כוסות שליין, שתקנו חכמים ארבעה כוסות בלילי פסחים כנגד ארבעה לשונות שלגאולה הכתובי' בפרשת וארא, ולקחתי וגאלתי והוצאתי והצלתי, וכולן צריכות הסיבת שמאל, וכל כוס צריך רביעית הלוג כמו שביארנו.
<h2>דף ק.</h2>
היה אוכל ובא קודם שעת האיסור הרי זה אינו מפסיק סעודתו עד סוף היום ואפילו בערב הפסח. קדש היום הרי זה אסור לו לטעום כלום עד שיקדש, ואפילו בערבי שבתות וערבי שאר ימים טובים. כיצד הוא עושה, פורס מפה על השולחן שהוא סימן שאסור לטעום ומקד' ומברך בורא פרי הגפן על הכוס שלקידוש, וכן מברך המוציא כשבא לגמור סעודתו אחר הקידוש, לפי שברכת הקידוש מפסקת סעודתו ואסור לו לאכל בלא ברכה, אבל אינו מברך על המזון שאכל ולא על היין ששתה אלא בסוף סעודתו. ומז"ה [אומר] שאינו מברך המוציא על מה שאכל אחר הקידוש, אבל על היין מברך בין על מה ששתה בין על הכוס שרוצה לשתות. ושטת רבינו יצחק [בפסקיו] כדבריי וכן עיקר כמבואר בקונטרס הראייות. וכן אם גמר סעודתו מבעוד יום ולא הספיק לברך ברכת המזון עד שקדש היום מקדש ואחר כך מברך ברכת המזון, שאסור לטעום כוס שלברכה בלא קידוש, וכן ביאר מז"ה.
<h2>דף ק:</h2>
אין מביאין שולחנו שלאדם לפניו בלילי שבת אלא אם כן קידש תחלה, כדי שתבוא הסעודה לכבוד השבת, ואם הביאו אין מחזירין אותו אלא פורש מפה ומקדש כמבואר בקונטרס הראייות, וכן ביאר רב אחא בשאילתות. וחייב אדם לקדש את השבת ולברך על קידוש היום, שנ' [שמות כ'] זכור את [יום] השבת לקדשו. ואפילו נשים חייבות בקידוש היום מן התורה, שנ' זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, כמו שמבואר בפרק (אין עומדין להתפלל) [מי שמתו] [כ' ע"ב].
<h2>דף קא.</h2>
ומן התורה בין אם קידש על הכוס בין אם קידש בלא כוס כמו שמקדשין בתפלה יצא, אבל חכמים תקנו לקדש על הכוס בין בערבי שבתות בין בערבי ימים טובים, כי קידוש זה שעל הכוס לא יהיה אלא במקום סעודה, שנ' [ישעיה נ"ח] וקראת לשבת עונג, שתהא קריאת השבת במקום עונג. מקום שנוהגין לקדש בבית הכנסת כדי להוציא האורחין האוכלין שם אין יוצאין באותו הקידוש אלא האורחין, אבל אותן שדעתן לוכל בבתיהן אין יוצאין בו וצריכין לקדש במקום סעודתן. ונראה בעיניי שמותר להם לטעום מכוס הקידוש הואיל ויוצאין בו האורחין, כמבואר בקונטרס הראייות.
אפילו אם קדש אדם בעלייתו, וכבה הנר ועלה לו בגגו או שירד בביתו או שנכנס בחדרו, צריך לקדש פעם אחרת, כדי שיהא קידוש במקום סעודה. ונראה בעיניי שאם קידש במקום סעודה והתחיל לוכל וכבה הנר ואחר כך הלך ואכל סעודתו במקום אחר יצא בקידוש הראשון. וכן אם היה רוצה לוכל מיני מגדים בבית אחד ועוד היה רוצה לאכל עיקר סעודתו בבית אחר, מקדש במקום שאוכל סעודה הראשונה ואין צריך לקדש במקום סעודה השנייה, לפי שכל סעודת השבת חשובה היא, ואפי' סעודת עראי סעודת קבע היא נחשבת בשבת, ויצא בקידוש הראשון, ועל הסעודה השנייה מברך בורא פרי הגפן, ואחר כך אוכל סעודתו כדרך שעושה בסעודת היום, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף קא:</h2>
יש דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן, ויש דברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן אלא מברך לאחריהן בכל מקום שיהיה. ורבינו יצחק ומז"ה אומרין שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אלא פת ומני דגן, אבל יין ופירות אין טעונין ברכה במקומן. והמורה אומר שאף היין והפירות שלשבעת המינין טעונין ברכה במקומן. [אבל מים ופירות שאינן משבעת המינין אינן טעונין ברכה במקומן]. וכדברי המורה נראה לי עיקר כמבואר בקונטרס הראייות.
בני חבורה שהיו מסובין ואוכלין סעודתן, ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן וכלה או לילך לבית הכנסת או לבית המדרש, אם הניחו שם מקצת חברים ואפילו זקן או חולה הרי דעתן לחזור למקום סעודתן, וכשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה, אלא גומרין סעודתן ואחר כך מברכין. אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה, כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע על מה שאכלו וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה על מה שרוצין לאכל, הואיל ומשנין מקומן שינוי מקום מפסיק סעודתן. וכל שכן האוכל בבית זה ועוד הלך לאכל בבית אחר, ש[הוא] שינוי מקום, מפסיק סעודתו ויש לו לברך על כל סעודה וסעודה, ובין בפת ובין ביין ובין בשאר כל מיני פירות שינוי מקום מפסיק וצריך לברך פעם שנייה. אפילו אכל במזרחה שלתאנה ובא ואכל במערבה הרי זה שינוי מקום וצריך לברך, וזה מבואר בתלמוד ארץ ישראל בסוף פרק כיצד מברכין [ברכות פ"ו ה"ח]. בעל הבית שהיה מיסב ואוכל, קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע וכשהוא חוזר אין צריך לברך לכתחלה, הפליג צריך לברך למפרע וכשהוא חוזר צריך לברך לכתחלה. פועלים שהיו עודרין בתאנים וגודרין (בתאנים) [בתמרים] ומוסקין בזתים, אע"פ שמפסיקין ואוכלין אין צריך לברך למפרע וכשהן חוזרין אין צריכין לברך לכתחלה. הפליגו צריכין [לברך] למפרע וכשהן חוזרין צריכין לברך כתחלה, וזה מבואר בתוספתא במסכת ברכות [פ"ד הי"ח]. בד"א כששינ' מקום מבית לבית ומבית לעלייה, אבל אם שינה מזוית לזוי' אין זה שינוי מקום ואין מברך פעם שנייה.
<h2>דף קג.</h2>
יום טוב ראשון שלפסח שחל להיות אחר השב', מברך על הכוס שלקידוש יקנה"ז, יין קידוש נר הבדלה זמן. וכן יום טוב שיני שחל להיות אחר השבת, שהשיני ספק יום טוב ראשון הוא, וכל המצוות הנוהגות בראשון נוהגות בשיני, וכן שני ימים [טובים] שלעצרת אומ' זמן על כוס הקידוש בשניהן, וכן בשני ימים טובים שלראש השנה, וכן בשני ימים טובים שלחג הסוכות, וכן בשני ימים טובים שלשמי' עצרת, אבל בימים אחרונים שלפסח אינו אומר זמן לא בראשו' ולא בשיני, לפי שאינו אלא סוף הרגל. ואם חל להיות אחר שבת אומר יקנ"ה, שצריך לקדש יום טוב כשאר ימים טובים, וצריך להבדיל מפני שיוצא מקדושה חמורה לקדושה קלה. ועל הבשמים אינו צריך לברך במוצאי שבת ליום טוב, אלא במוצאי שבת לחול בלבד, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
כיצד הוא מבדיל, מברך תחלה בורא פרי הגפן, ואחר כך על הבשמים, ואחר כך מברך על הנר בורא מאורי האש, ואבוקה להבדלה מצוה מן המובחר, ואחר כך מבדיל ואומר בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לגוים בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בא"י המבדיל בין קודש לחול. ואפילו במוצאי יום טוב ראוי לומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה, לפי שסדר הבדלות הוא מונה, כמו שמבואר בסוף פרק הכל שוחטין [חולין כ"ו ע"ב].
<h2>דף קג:</h2>
שינוי יין אין צריך לברך עליו בורא פרי הגפן, שכבר נפטר בברכת הראשון, אבל מברך על היין השיני הטוב והמטיב, כמו שמבואר במסכת ברכות [נ"ט ע"ב]. היה נמלך על כל כוס וכוס שהיה שותה בתוך סעודתו, ששתה כוס ראשון ואין דעתו לשתות יותר ועוד היה נמלך ושותה כוס שיני, וכן בכל כוס וכוס הרי זה מברך בורא פרי הגפן בכל כוס וכוס. ואם לא היה נמלך הרי זה מברך בורא פרי הגפן על כוס ראשון ושוב אינו מברך על כל מה ששותה בתוך סעודתו, אבל מברך עוד בורא פרי הגפן על כוס שלברכת המזון, ואע"פ שהכוס לפניו ודעתו לשתות הרי ברכת המזון מפסקת שתייתו, ואפילו משעה שאמרו תן יין ונברך ברכת המזון נאסר להם לשתות בלא ברכה הואיל והסכימו לברך ברכת המזון מפסקת שתייתן. ומז"ה אומר הואיל וצריך לברך בורא פרי הגפן על כוס שלברכת המזון כמו כן מברך על הגפן על מה ששתה. וכן כשהיה נמלך על כל כוס וכוס [מברך על הגפן על כל כוס וכוס] הואיל וצריך לברך בורא פרי הגפן על מה שרוצה לשתות מברך על הגפן על מה ששתה, שכל מקום שצריך לברך להבא בין באכילתו בין בשתייתו הרי זה מברך תחלה למפרע על מה שאכל או על מה ששתה. ולי נראה שאינו צריך לברך למפרע תחלה, אלא כשהוא יוצא ממקום סעודתו לילך לקראת חתן ולקראת כלה או לילך לבית הכנסת, שמא יפשע ולא יחזור, אבל אם היה עומד במקומו אע"פ שהפסיק סעודתו בברכת המזון או שהיה נמלך על כל כוס וכוס אינו מברך על הגפן אלא אחר כל שתייתו. וכן בארבעה כוסות שלפסח אינו צריך לברך על הגפן אלא אחר כל הכוסות, ובברכה אחת הוא פוטר את כולן. וכן כשמפסיק סעודתו בברכת קידוש, שקידש היום בתוך סעודתו והוצרך לברך כמו שביארנו, אע"פ שברכת הקידוש מפסקת סעודתו וצריך לברך בורא פרי הגפן על הכוס שלקידוש וכן צריך לברך המוציא על מה שרוצה לאכל, אינו מברך למפרע על מה שאכל ושתה אלא לבסוף. וכן אם עמד מתוך סעודתו להתפלל במקומו התפלה מפסקת סעודתו וכשחוזר לסעודתו מברך על מה שרוצה לוכל ועל מה שרוצה לשתות אבל אינו מברך למפרע על מה שאכל ושתה אלא לבסוף כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף קד.</h2>
הבדלות שכתבנו שלש הן, והן כולן כתובות בתורה, שנ' [ויקרא י'] להבדיל בין הקודש ובין החול, ובין ישראל לגוים שנ' [שם כ'] ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ובין אור לחושך שנ' [בראשית א'] ויבדל אלהים בין האור ובין החושך. אבל בין יום השביעי לששת ימי המעשה אינה ממניין ההבדלות, אלא מעין חתימה היא, שכל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימ' סמוך לחתימתן. לא יפחות אדם משלש הבדלות הללו, ואם בא להוסיף לא יוסיף על שבע. וצריך שיאמר מעין הבדלות האמורות בתורה, כגון בין טמא לטהור בין מים העליונים למים התחתונים בין כהנים לוים וישראלים, שנ' [דברים י'] בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי, ואומ' [דה"י א' כ"ג] ובני עמרם משה ואהרן ויבדל אהרן לקדשו. במוצאי שבת ליום טוב אינו חותם בין קודש לחול, אלא בין קודש לקודש, ואומר מעין חתימה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, וכן הוא אומר המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לגוים בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, בא"י המבדיל בין קודש לקודש.
אומרין הבדלה במוצאי שבת ובמוצאי ימים טובים ובמוצאי יום הכיפורים ובמוצאי יום טוב לחולו שלמועד, וכן במוצאי שבת ליום טוב לפי שיוצא מקדושה חמורה לקדושה קלה, אבל לא במוצאי יום טוב לשבת.
<h2>דף קה.</h2>
כשם שתיקנו חכמים קידוש על הכוס בלילי שבת כך תקנו הבדלה על הכוס במוצאי שבת, וכל עיקרה שלהבדלה בין בתפלה בין על הכוס תקנת חכמים היא, ואנשי כנסת הגדולה תקנוה. ואסור לוכל במוצאי שבת או לשתות יין ושכר עד שיבדיל על הכוס, אבל מים מותר לשתות קודם שיבדיל. ואם אין לו יין במוצאי שבת אינו אוכל כלום עד שימצא למחר יין ויבדיל, שאין מבדילין על הפת כשם שמקדשין על הפת. ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד סוף יום שלישי, ויש אומרין מבדיל והולך כל יום ראשון בלבד, שכך היא גרסת ספריהם, ואע"פ שטעם מבדיל, אבל על הנר אינו מברך אלא במוצאי שבת בלבד. ואם אכל ובא בשבת ונמשכה סעודתו עד חשיכה, הרי זה גומר סעודתו ואע"פ שאינו מבדיל, אבל אסור לו לשתו' אחר חשיכה עד שיבדיל. ונראה בעיניי שלא אסרו לו לשתות אלא אחר חשיכה, אבל בין השמשות מותר לו לשתו', לפי שמוסיפין מחול על קודש, וסעודת בין השמשות הרי היא כסעודת שבת בין בכניסתו בין ביציאתו, ומזכיר שלשבת בברכת המזון, כמבואר בקונטרס הראייות. גמר סעודתו אחר חשיכה מבדיל תחלה על כוס אחד ואחר כן מברך ברכת המזון על כוס שיני, שאם יברך ברכת המזון תחלה הרי אסור לשתות עד שיבדיל, ואין אומרין שתיהן על כוס אחד שאין עושין מצוות חבילות חבילות, שכל אחד נתקן לעצמו. אם אין לו אלא כוס אחד מברך ברכת המזון תחלה, ומברך בורא פרי הגפן ואומר עליו הבדלה ושותיהו, ואפילו אם בא להתחיל בסעודתו אחר חשיכה ואין לו אלא כוס אחד הרי זה אוכל בלא הבדלה ומניח כוסו לאחר המזון ומברך עליו ברכת המזון ואחר כך הבדלה. אם בא לוכל בלילי שבת ואין לו אלא כוס אחד אסור לו לטעום עד שיקדש, לפיכך מקדש עליו תחלה ואוכל סעודתו ומברך ברכת המזון בלא כוס.
כבוד יום השבת קודם לכבוד לילה, שאם היה לו מאכל משובח ויין מבושם מניחו לכבוד היום.
<h2>דף קה:</h2>
וכל ברכה הטעונה כוס צריכה שיעור, ושיעור הכוס רביעית הלוג יין מזוג, שהוא ביצה ומחצה, ושיעור מדתו אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע ובגודל.
<h2>דף קו.</h2>
וראוי להקפיד על הכוס הפגום, שאם טעמו ממנו שלא לקדש עליו ושלא להבדיל עליו ולא לברך עליו ברכת המזון. ואם אין לו אלא כוס אחד ראוי לברך עליו ולקדש עליו, כמו שביאר מז"ה. מי שיש לו יין מעט ישייר מן הקידוש להבדלה כמו שמבואר לפנים בפרק זה [קי"ג ע"א].
כשם שמקדשין על הכוס בלילה כך מקדשין על הכוס ביום, בין בשבת בין ביום טוב, ומהו קידוש היום שמברך בורא פרי הגפן קודם שיתחיל בסעודתו. ואסור לו לאכל ולשתות קודם שיברך בורא פרי הגפן, ובכל סעודתו מברך בורא פרי הגפן תחלה, לפי שצריך אדם לקבוע סעודתו על היין בשבתות ובימים טובים כדי לשמוח בהן ולהתענג בהן.
<h2>דף קו:</h2>
מי שאין לו כוס לקדש עליו, לילי שבת מקדש על הפת ומברך המוציא כדרך שמברך על היין בורא פרי הגפן, ואפי' אם יש לו יין והיה הפת חביב עליו, כגון שהיה רעב והיתה האכילה חביבה עליו מן השתייה, הרי מקדש על הפת אם ירצה, ונוטל ידיו תחלה ומברך המוציא ומברך עליו ברכת קידוש. המקדש על היין מקדש ואחר כך נוטל ידיו, כדי שתהיה תכף לנטילת ידים סעודה, ולא יפסיק הקידוש בנתים, ואם נטל ידיו תחלה הרי זה יכול לקדש על היין ואינו צריך נטילה אחרת, כמבואר בקונטרס הראייות. אע"פ שאסור לו לאדם לטעום כלום עד שיקדש, אם עבר וטעם לא הפסיד הקידוש, אלא מקדש אחר טעימתו. ומי שלא קידש בלילה מקדש והולך כל היום כולו.
<h2>דף קז.</h2>
כשמבדיל על הכוס אינו מבדיל אלא על היין ולא על השכר. וכן אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין ברכת המזון אלא על היין ולא על השכר. ובמקו' שקובעין סעודתן על השכר ורוב שתייתן שכר, השכר הוא להם כמו יין ומבדילין עליו ומקדשין עליו ומברכין עליו ברכת המזון, וכל שכן יין המעורב בו דבש, כגון ינומולין שהוא משובח ומבושם וראוי לקבוע עליו ולומר כל שירות ותושבחות. וכן היין המבושל ראוי לקדש עליו ולהבדיל עליו, ויוצאין בו בארבע כוסות שלפסח כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק המוציא יין [ה"א], וכן ביאר מז"ה. ולא נאמר [ב"ב צ"ז ע"א] אין מקדשין אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח, אלא להוציא יין מגולה ויין שריחו רע שאין מקדשין עליו ואין מבדילין עליו, כמבואר בקונט' הראייות, וכבר ביארתי זה בפרק המוכר פירות. וכן מקדשין על היין שלצימוקים, כמו שמבואר בפרק המוכר פירות [צ"ז ע"ב]. ואומרין הגאונים והוא שיש בהם לחלוח, שאם עוצרין אותן יוצא מהן לחלוחית אע"פ ששורין אותם במים ועוצרין אותן מקדשין עליהן, אבל אם עוצרין אותן בלא מים ואינו יוצא מהן לחלוחית אין מקדשין עליהן, וכן כתב רבינו יצחק בפסקיו.
המקדש, אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא, ואם לא טעם המקדש וטעם אחד מן המסובין מלא לוגמיו יצאו כולם ידי קידו', כמו שביאר מז"ה בפסקיו וכן ראוי לומר בכל ברכה הטעונ' כוס. ונראה בעיניי שאין צריך מלא לוגמיו ממש אלא כדי שיסלקנו לצד אחד ונראה מלא לוגמיו, כמו שאמרו לעניין יום הכיפורים, וכמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף קז:</h2>
שאר דברים, כגון פירות וירקות וקטנייות וכיוצא בהן מותר לוכל מהן עד שתחשך, והשמש מטבל בבני מעים ונותן לפני האורחין. וכן מותר לשתות יין עד שתחשך, שכל אילו הדברים אינן משביעין את האדם אלא מפתחין בני מעים וממשיכין אותו לאכל.
<h2>דף קח.</h2>
אפי' עני שביש' לא יאכל בלילי פסחים עד שיסב זיכר לחירות, והסיבת ימין אינה הסבה וכן אם היה שוכב על ערפו [אינה הסיבה], עד שיסב ויסמוך על צד שמאל, שהוא דרך חירות ודרך חשיבות. מצות מצה צריך לאוכלה בהסיבת שמאל. אכילת מרור אינה צריכה הסיבה, שאינו זיכר לחירות אלא לשעבוד.
אשה אצל בעלה אינה צריכה הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. בן בפני אביו צריך הסיבה. תלמיד בפני רבו אינו צריך הסיבה, לפי שצריך לעמוד בפני רבו באימה, כמו שאמרו [אבות פ"ד מי"ב] ומורא רבך כמורא שמים, ואם לא היה מלמדו תורה אלא מלמדו אומנות צריך הסיבה. והשמש צריך הסיבה. נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס.
<h2>דף קח:</h2>
שתאן בבת אחת, ידי יין יצא ידי ארבעה כוסות לא יצא, שחייב לעשות המצוה כתקנה. וכן אם שתאן חי ידי יין יצא ידי חירות לא יצא, שאין דרך חירות לשתות אלא יין מזוג. השקה מהם לבניו ולבני ביתו הקטנים יצא, והוא שישתה הוא רוב הכוס. ונראה מדרך התלמוד שכל אחד חייב לשתות שיעור שלם, ואם יש לו קטנים שותה הוא הרוב והמיעוט משקה לקטנים.
<h2>דף קט.</h2>
התינוקות מחלקין להם קלייות ואגוזים כדי שלא ישנו וישאלו. וחוטפין מצה בלילי פסחים, שממהרין בעשייתן ובאכילתן בשביל התינוקות שלא יישנו, כדי לקיים מצות והגדת לבנך.
חייב אדם לשמח את ביתו ברגל, שנ' [דברים ט"ז] ושמחת בחגך, ובמה משמחן, האנשים ביין שנ' [תהלים ק"ד] ויין ישמח לבב אנוש, ונשים בבגדים נאים בבבל כגון בבגדי צבעונין ובארץ ישראל בבגדי פשתן כמנהגם.
<h2>דף קיד.</h2>
וכן מי שרוצה לברך בבתים אחרים ולהוציאן ידי חובתן, הולך ומקדש להן ומברך להם בורא פרי האדמה ועל המצה ועל המרור וקורא להן ההגדה ועושה להן כל העניין כסדר, אבל אינו טועם עמהם כלום, ומברכין [הן] ברכת המזון כדברי רבינו יצחק. ולי נראה שאם רצה לטעום עמהן טועם ומברך להם ברכת המזון כמו כן, ואינו אוכל עמהן מצת אפיקימון, ואחר כך הולך לביתו ומוציא בניו ובני ביתו ואוכל כל צרכו. וכן אם רצה עושה כל הסדר תחלה בביתו ואוכל כל צרכו ואוכל מצת אפיקימון ומברך ברכת המזון, ואחר כך הולך לבתים אחרים להוציאן ידי חובתן ואוכל עמהן כל מה שירצה, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, שהרי (ש)יש טעם מצה בפיו כמבואר בקונטרס הראייות.
מזגו לו כוס ראשון, אומרין עליו קידוש היום, ומברך על היין תחלה ואחר כך על היום, ואם היה שבת מזכיר שלשבת. אחר כך מביאין לפניו מיני ירקות ומטבל אותן ואוכלן, ומברך עליהן בורא פרי האדמה. וטיבול זה הוא קודם שיברך על המצה, ואינו אלא כדי לעשות שינוי שיראו התינוקות וישאלו.
ומביאין לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, והם שתי מיני בשר צלי ומבושל, אחד זיכר לפסח ואחד זיכר לחגיגה, ואפי' אבר אחד עם התבשיל עולה לו משום שני תבשילין. ויש שנוהגין דג וביצה, ובמקדש היו מביאין לפניו גופו שלפסח.
<h2>דף קטו.</h2>
אל יכרוך אדם מצה ומרור בזמן הזה ויאכלם כאחת, לפי שאכילת מצה היא מן התורה שנ' [שמות י"ב] בערב תאכלו מצות, בין בזמן שיש פסח בין בזמן שאין פסח, אבל במרור נאמר [במדבר ט'] על מצות ומרורים יאכלוהו, שהמרור נאכל עם הפסח. אבל בזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים, ואם יאכלם כאחת הרי המצה מתבטלת בדבר שאינו מתחייב עליו, לפיכך אוכל מצה לבדה ומרור לבדו ומברך עליהן כדרך שביארנו. ואחר כך כורך מצה ומרור ואוכלן כאחת זיכר למקדש כהלל, שכך היה [נוהג] הלל הנשיא בזמן שבית המקדש קיים, שנ' על מצות ומרורים [יאכלוהו], שניהם כאחת, ואינו מברך על אכילה זו שכבר בירך על כל אחת ואחת ברכתו. כפאוהו גוים ואכל מצה ולא נתכון למצה לא יצא, שכל המצוות צריכות כונה, כמבואר בקונטרס הראייות.
אע"פ שאין נטילת ידים לפירו', טיבול זה צריך נטילת ידים, שכל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים, לפי שהמשקין הן עלולין לקבל טומאה יותר מן האוכלין, שהרי מקבלין טומאה בלא הכשר.
<h2>דף קטו:</h2>
אחר ששתה כוס שיני נוטל עוד ידיו פעם שנייה, שכבר הסיח דעתו מן הנטילה הראשונה בקריאת ההגדה, ולוקח ג' מצות המשומרות לשם מצה, ובוצע אחת מהן לשנים ומניח חצייה בסוף הסעודה, כדי שיאכל כזית מצה באחרונ', וחצייה מניח אותה הפרוסה בתוך השלימה, ומברך המוציא על הפרוסה ועוד מברך על אכילת מצה ואוכל. ואע"פ שבשאר ימים טובים מברך המוציא על שתי ככרות שלימות כדרך שעושה בשבת, בפסח מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע בפרוסה, שנ' [דברים ט"ז] לחם עוני, מה דרכו שלעני בפרוסה אף כאן בפרוסה.
ואחר כך מטבל החזרת בחרוסת, ומברך על אכילת מרור ואוכל, ונותן לכולם ואוכלין, וזה הוא טיבול שיני. ואל ישהה המרור בתוך החרוסת, לפי שהחומץ מעביר טעם המרירות. וכן אם בלע המרור לא יצא, לפי שצריך ללעוס אותו בשיניו כדי שיטעום טעם מרירות זכר וימררו את חייהם, אבל אם בלע מצה יצא. בלע מצה ומרור, ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא, שהרי היא כרוכה בסיב ואין גרונו מרגיש בה.
כשבא להתחיל ההגדה עוקרין השולחן או הקערה שיש בה כל אילו הדברים שביארנו שהן מונחין לפני מי שאומ' ההגדה, כדי שיראו התינוקות שינוי זה שעוקרין השולחן עד שלא אכלו וישאלו ויאמרו למה אנו עושין כך. וכשהתינוק שואל פטורין מלומר מה נשתנה, אלא מודיעו הנס כגון עבדים היינו לפרעה וכל העניין.
<h2>דף קטז.</h2>
אם לא היה לו ירק אחר בטיבול ראשון שעושה [קודם] קריאת ההגדה ואכילת המצה אלא מרור בלבד, מברך עליו בטיבול ראשון בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואוכל, ובטיבול שיני שהוא אחר אכילת המצה אוכל בלא ברכה, שכבר בירך עליו בטיבול ראשון. ואם טבל חצי זית מרור בטיבול ראשון וחצי זית מרור בטיבול שיני יצא, ובלבד שלא ישהה בין זה לזה כדי אכילת פרס.
כיצד עושין את החרוסת, שוחקין מיני ירקות או מיני פירות ונותנין בהם מיני קיוהא, כגון תפוחים חמוצים חומץ וכיוצא בהם, ועושין אותו עבה זיכר לטיט שהיו עושין אבותינו במצרים, ומיני קיוהא נותנין בו זיכר לתפוח שנ' [שה"ש ח'] תחת התפוח עוררתיך, ונותנין בו כמו כן תבלין כגון קנמון וכיוצא בו זיכר לתבן.
ואחר כך מזגו לו כוס שיני, וכאן הבן שואל שנ' [שמות י"ג] כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, ואומר [שם] והגדת לבנך, ואם חכם בנו שואלו ואם לאו אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל בעצמו, ואפי' שני תלמידי חכמים שואלין בהלכות הפסח זה לזה, ואומרין מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה, שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור, ולפי דעתו שלבן אביו מלמדו.
מתחיל לספר בגנותן שלישראל, ואומר עבדים היינו לפרעה, וכן מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו, ואחר כך מסיים בשבח שלהקב"ה ודורש מארמי אובד אבי עד שגומר כל הפרשה כולה. ונהגו העם לומר מתחלה הא לחמא ענייא, שנ' [דברים ט"ז] לחם עוני, לחם שעונין עליו דברים.
רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אילו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואילו הם פסח מצה ומרורים. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, מצה על שם שנגאלו שנ' [שמות י"ב] ויאפו את הבצק, מרור על שם שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצרים שנ' [שמות א'] וימררו את חייהם. וצריך לומר ואותנו הוציא משם.
<h2>דף קטז:</h2>
ואומר, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנ' [שמות י"ג] והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי. לפי' אנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקדש למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות ונאמר לפניו הללויה. ומתחיל את ההלל [ואומר] עד חלמיש למעינו מים. ואחר כך אומר ברוך אשר גאלנו וגאל את אבותינו כול', עד כן ה' אלהינו [ואלהי אבותינו] יגיענו לרגלים כו', וחותם בא"י גאל ישראל אמן. ומברך בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן, ושותה כוס שיני, וכל העניין הזה נקרא הגדה על שם והגדת לבנך. ואפי' סומא חייב בהגדה ומוציא אחרים ידי חובתן.
כשאומר מצה זו צריך להגביהה, וכן כשאומר מרור זה צריך להגביהו, אבל כשאומר פסח על שום שפסח לא יגביה הבשר שהוא זיכר לפסח, לפי שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ.
<h2>דף קיז.</h2>
הללויה האמור בהלל או בשאר מזמורים מסופק הוא אם הוא סוף הפרק או תחלת הפרק הבא אחריו, לפיכך כותבין אותו הסופרים באמצע, אבל הללויה הכתוב בסוף תהלת ה' ידבר פי [תהלים קמ"ה] וכן הכתוב בסוף רשע יראה וכעס [שם קי"ב], וכן הכתוב בסוף שעומדים בבית ה' [שם קל"ה], וכן הכתוב בסוף ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם [שם קי"א], כל אילו הן ראש הפרק הבא אחריו. ונראה בעיניי שכל מקום שיש שני פעמ' הללויה, כגון הללויה הללו את ה' מן השמים, וכן בכל אותן המזמורים שבסוף ת[ה]לים, האחד הוא סוף הפרק שלפניו והאחד תחלת הפ' שלאחר'. והללו יה שתי מלות הן, וכותבין הללו בשטה אחת ויה בשטה אחרת.
<h2>דף קיז:</h2>
כשחותם בגאולה בהלל שלפני הסעודה חותם גאל ישראל, וכן בברכה אחרונה שבקרית שמע חותמין בה גאל ישראל, אבל בתפלה חותמין גואל ישראל לפי שהתפילה היא בקשת רחמים, וכן בקידוש על הכוס אומ' וקדשנו במצוותיו אבל בתפלה אומר קדשינו במצוותיך, וצריך שיזכור יציאת מצרים בקידוש היום. בתפלה אומר בברכת דוד מצמיח קרן ישועה ואינו מזכיר דוד בחתימה, אבל בברכת המפטיר חותמין מגן דוד. בקידוש שלשבת חותמין מקדש השבת בין על הכוס בין בתפלה. בקידוש שליום טוב חותמין מקדש ישראל והזמנים בין על הכוס בין בתפלה, לפי שישראל מקדשין הזמנים על ידי קביעות חודשים שתלוי בהם.
ואחר כך מוזגין כוס שלישי ומברכין עליו ברכת המזון, ואחר כך מוזגין כוס רביעי וגומרין עליו את ההלל, ומתחיל לא לנו במקום שפסק לפני הסעודה ואומר בסוף ההלל יהללוך ה' כל מעשיך, ואחר כך אומר נשמת כל חי, ואחר כך הלל הגדול שהוא הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, ואומרין כולו עד כי לעולם חסדו האחרון, ואחר כך מברך בורא פרי הגפן ושותה כוס רביעית. וכן כל כוס וכוס מארבע כוסות צריך לברך עליו בורא פרי הגפן, לפי שבין ראשון לשיני מפסקת קריאת ההגדה ואסור לשתות כוס שיני בלא ברכה. וכן בין שיני לשלישי מפסיק בברכת המזון, ובין שלישי לרביעי מפסקת קריאת ההלל, וכן ביאר רבינו יצחק בפסקיו משם הגאונים וכן עיקר, ואין מברכין על הגפן אלא בסוף כולם, כמו שביארנו למעלה. בין כל הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה, לפי שיין שלאחר המזון משכר, ולא יקרא את ההלל בשכרות.
<h2>דף קיח.</h2>
וכל המבזה את המועדות כאילו עובד ע"ז, שנאמ' [שמות ל"ד] [אלהי מסכה לא תעשה לך, וסמיך ליה] את חג המצות תשמור.
<h2>דף קיט:</h2>
ואחר כך אוכלין ושותין כל צרכיהן, ולבסוף אוכל כל אחד ואחד כזית מן המצה המשומרת שהניח חצייה בסוף הסעודה, ואם לא הספיק לכל המסובין לוקחין מצה אחרת המשומרת לשם מצה כדי שיהיה באחרונה טעם המצה בפיו. ועיקר מצות אכילת מצה באחרונה היא, אלא שאין מברכין עליה, שכבר בירכו עליה בתחלת אכילתה, והיא הנקראת אפיקימון על שם שאין מפטירין לומר אחר אכילתה אפיקו מיני מזון, שאסור לוכל כל דבר ואפילו מיני מגדים אחר אכילת מצה זו כדי שיהא טעם מצה בפיו. ורבינו יצחק אוסר אפי' לשתות יין אחר המצה כי אם מים בלבד. ומדרך התלמוד נראה שלא אסרו שתייה אלא אכילה בלבד כמבואר בקונטרס הראייות. אחר שאוכלין מצת אפיקימון נוטלין ידיהן ואין מברכין עליהן, לפי שמים אחרונים חובה [חולין ק"ה ע"ב] ואין טעונין ברכה.
מי ששכח ולא אכל מצת אפיקימון ונזכר אחר ברכת המזון, נראה בעיניי שמברך המוציא ואוכל מצה ואוכל כל מה שרוצה לאכל ואוכל כזית מצה באחרונה ומברך על היין, כדרך שעושה בכל סעודות שבתות וימים טובים, ואחר אכילת מצה מברך ברכת המזון ואינו חושש מפני ששותה בין שלישי לרביעי, שהרי הואיל וחוזר ואוכל יין שבתוך הסעודה [הוא, ויין שבתוך הסעודה] אינו משכר. ועוד, שאינו צריך לשתות בכוס זה אלא מלוא לוגמיו ואין לחוש על שתייה זו, ואם רצה גומר הלל וכל הסדר ושותה כוס רביעי ואחר כוס רביעי מברך המוציא ואוכל מצת אפיקימון ומברך אחריו ברכת המזון, ואינו חושש מפני שמרבה בכוסות שלא אמרו חכמים אלא שלא יפחות.
<h2>דף קכ.</h2>
מצוה לוכל מצה בערב הפסח, ומצותו בלילה הראשון בלבד, שנ' [שמות י"ב] בערב תאכלו מצות, ושאר כל ימי הפסח אם רצה לוכל מצה אוכל ואם רצה אינו אוכל, ובלבד שלא יאכל חמץ, כמבואר בפרק אחרון [ק"כ ע"א]. ואפי' נשים חייבות באכילת מצה, כמו שמבואר בפרק שלפנינו.
ישנו מקצתן בתוך הסעודה [ואכלו], הואיל והניחו מקצת חברים לא עקרו דעתן מן הסעודה, אבל אם ישנו כולן הרי עקרו דעתן מן הסעודה ואין אוכלין אלא אם כן חוזרין ומברכין המוציא. נתנמנמו הרי הן כאילו לא ישנו כלל, ואי זה הוא נימנום כל שישן ואינו ישן, וקורין אותו ועונה ואינו יודע להחזיר הסברא וכשמזכירין אותו נזכר.
<h2>דף קכ:</h2>
[מצות אכילת מצה היא עד חצות הלילה, ואם אכלה אחר חצות לא יצא ידי חובתו, כב"ה].
<h2>דף קכא:</h2>
האב חייב לפדות את בנו הבכור, שנ' [שמות ל"ד] את בכור בניך תפדה, ומברך אקב"ו על פדיון הבן וכן אבי הבן מברך שהחיינו.
